נולד בירושלים, לחם עליה ונפל על כיבושה

עבודה לשנקר שהטכנה והוגשה על ידי תהילה לבב, כלתי.

הקיציים בגבעת שאול

גולת הכותרת של כל קיץ הייתה הנסיעה לסבתא. גם סבתא חיכתה לי והיו לנו תוכניות קבועות שחזרו מדי שנה.

בחצר הבית היו שני מחסנים גדולים אפלים ומלאי גרוטאות. מחסן אחד גדול, שחור וסגור עם דלתות ברזל גדולות שאפילו סבתא כבר נטשה אותו ומעולם לא פתחנו אותו. מחסן שני קרוב יותר, בעל דלתות ברזל עם זכוכיות מנופצות, שבו השתמשה סבתא. בחצר עצמה במשטח העליון היו אין סוף גרוטאות עץ; דלתות עץ, מסגרות עץ שאולי היו פעם מסגרות לחלון עם רשת ברזל חלודה, חלקי ארונות ישנים מלאים בשלל מסמרים וברגים עקומים וחלודים.

בעת שהיינו מסדרות מעט את הבאלאגן הצעתי לסבתא לא אחת פשוט לזרוק את כל הרכוש הרב. סבתא בתחילה בלעה בשקט את דבריי, אך לאחר כמה דקות של ספיגה אמרה לי בטון נוזף אם כי עקיף : " אצלכם אפשר לזרוק את הכול...כסף אצלכם נשפך בין האצבעות.. אני אם אני צריכה משהו, מיד יש לי מתחת ליד ואני לא צריכה לקנות שום דבר מאף אחד..."

אבל סבתא", שמתי נפשי בכפי, "הכול חלוד ועקום וממילא אם תרצי משהו, תוכלי לבקש מדוד יצחק או מאבא שלי שיתנו לך".

" לבקש שיתנו לי?! חלודה? על מה את מדברת?..." תוך כדי דבור לקחה סבתא חצי ג'ריקן חתוך מתחתיתו ומילאה אותו בתערובת נוראית של נפט ושמן, ושמה להשרות את המסמרים והברגים העקומים והחלודים. " את תראי עד מחר הכול יהיה כמו חדש..." סנטה בי סבתא.

" לזרוק, לזרוק, א פרישע זאך – דבר חדש, הכול זורקים...שנים זה עמד כאן, וחי גם בלעדיך, מה זה מפריע לך? זה מבקש ממך אוכל? זה מפריע לך? אבל אם תלכי לקנות ירצו ממך הון, אין מחיר, לא יודעים כמה לקחת ממך כשאת באה לקנות. אבל מה שיש לך צריך לזרוק?!"

"סבתא הכול חלוד, ישן ומעץ אף אחד לא יתקן וישים לך חלון ישן מעץ הכול היום עושים חדש ויפה מפלסטיק."

"פלסטיק", כעסה עליי סבתא ושכחה שהיא מתווכחת עם ילדה עקשנית בת שמונה או תשע, "פלסטיק מתעקם ומכוער, מה שיש לי כאן בחצר שווה הון ותמיד כל השכנים באים לבקש ממני דברים ורק לך יש מה להגיד לסבתא".

לא רציתי לומר לסבתא שכול השכנים דומים לה...וגם להם יש בחצרות ערמות של גרוטאות.

אבל כפי הנראה דבריי נכנסו לליבה וכעבור כמה ימים הופיע בחצר אלי גולדשמיד בן דודי ובכוחות משותפים מיינו את הגרוטאות שסבתא הסכימה לזרוק עם כי בכאב לב גדול והשביעה אותנו אלפי פעמים שאנחנו נצטער על כל חלון, דלת ישנה וכסא שבור שאנחנו זורקים ולא מתקנים ושומרים. אלי חייך ולא ענה ורמז לי גם לא לומר דבר...

בארשת של ניצחון הוציאה סבתא את המסמרים מהתערובת שהכינה והראתה לי איך החלודה כמעט ולא הייתה יותר.

"אבל הם עקומים" אמרתי לנוכח הריח הרע של הנפט.

"ניישר אותם" אמרה סבתא ולמרות גילה המתקדם לקחה פטיש ולוח עץ ועליו דפקה את המסמרים. מילאנו לפחות ארבעה קופסאות ריקות של ביסקוויטים ישנים, במסמרים המסריחים והישרים.

אלי הסכים עם סבתא שמדובר באוצר ובטוח שאי פעם סבתא תצטרך את כל ערימות המסמרים השמורים בקופסאות הכחולות של הביסקוויטים תוצרת "פרומין" ירושלים.

המסמרים והברגים בוודאות יכלו לשכב לנצח מוגנים מכל פגעי הזמן והאדם, בקופסאות הפח ומי יודע מה עלה להם לאחר שסבתא נפטרה?

על זה סבתא הייתה אומרת :" א מענטש איז שוואכער פון א פליג אונד איז שטארקער פון אייזען" – בן אדם חלש מזבוב וחזק מברזל.

את שאר הגרוטאות מיינו וצרפנו אליהן את כל גרוטאות הנחושת שסבתא אגרה בשבילי כל החורף. נסענו עם סלים כבדים למחנה יהודה למכור על המשקל את כל השלל בשקים. נסחבנו במאמץ רב עם הסלים לתוך השוק ההומה ובאחת הפינות מצאה סבתא את הרוכל שקנה גרוטאות נחושת על המשקל. הוא הצמיד לכל סל משקל ידני עם קפיץ שהראה את המשקל בספרות שחורות גדולת המונעות מראש מחלוקת בין המוכר לקונה. את כל הכסף נתנה לי סבתא והלכנו לתת חלק לצדקה לפושטי היד השרועים על מדרכות השוק ומשם כמובן לדוכן השוקולד והעוגיות להשלים את מלאי השוקולד שבבית. אם נשאר כסף הייתה סבתא אומרת לי, בדומה לאימא, נקנה מיץ גזר כי את זה אין בבית. מסעדות ובתי קפה היו מחוץ לתחום, הכול היה נראה בעיני סבתא בזבוז זמן ורמאות – " מה הם כבר יכולים לשים בעוגה? את חושבת שהם ישימו את מה שאני שמה?! אן עבירה אויף די געלט – חבל על הכסף ומי יודע מה אפשר לקבל מזה, רק מחלות".

כשהיינו יוצאות מהבית סבתא הייתה שמה לי ליתר בטחון מלח גס בכיסי הבגד נגד עין רעה, אומרת לי לנשק את המזוזה ביד ימין ולצאת מהבית תמיד ברגל ימין.

קיץ 67' היה מיוחד במינו. הייתי בת עשר ומיד כשאפשר היה נסענו לבקר את הכותל המערבי, העיר העתיקה, הר הזיתים וקבר רחל. כל כך הרבה פעמים ראיתי את מקום הכותל מחריץ החומה בהר ציון. אימא וסבתא הראו לי איפה בערך נמצא הכותל. כיפת הזהב של אל אקצה, הייתה מרשימה ויפה וסבתא אמרה שהמסגד בנוי בכוונה על אבן השתייה ועל מקום הדביר כדי שבעתיד כשיבוא מלך המשיח לא יוכלו היהודים לבנות מחדש את בית המקדש. לפי המסורת יבוא המשיח דרך שער הרחמים ולכן אמרה סבתא הערבים סתמו אותו לחלוטין.

החננו את השברולט האדומה בשער האשפות ונחיל של ילדים קטנים התאסף סביבנו, הם בקשו לשמור על האוטו ולנקות אותו. אימא סילקה אותם בערבית והם נדהמו לשמע ברד הציוויים שנחת עליהם בערבית רהוטה מפי אישה יהודיה.

בסוף התרצתה אימי וקבעה מי ישמור על האוטו ומה יהיה שכרו כיוון שחששה שבהעדר שוחד השמירה יכלו הילדים את זעמם במכונית. כשהלכנו אמרה אימא לסבתא:" מי היה מאמין שהם ככה יהיו חצופים?! עוד צריך לשלם להם הון...."

הכותל היה נמוך, וממש לא מה שציפיתי שיהיה. אנשים רבים מילאו את הרחבה הקטנה שלפניו. לא היינו הראשונים להגיע לכותל ומשמרות של יהודים שהו בו יום ולילה לא להניח לכותל להיות לבד יותר בלי בניו.

אימא וסבתא רתחו על מצב הכותל באידיש וזעמו בערבית על הערבים שמילאו את המקום בהררי אשפה ולכלוך. כל הדרך משער האשפות לכותל ובסביבות הכותל היו מלוכלכות, חנויות מלוכלכות לממכר מזכרות ורחוב עם ריחות של ביוב פתוח.

בכותל סבתא ואימא בכו והתפללו בהתרגשות רבה ואני כתבתי פתק ארוך לטמון בין האבנים.

בדרך חזרה קנינו גמלים וחמורים מעץ שעמדו אח"כ שנים על המזנון ואימא אמרה :" חבל שקנינו אותם הם טובים רק לתפוס אבק.." אבל כמובן כמו כל דבר בעל ערך או פחות ערך, הם זכו כמעט לחיי נצח אצלנו כי אימא לא זרקה שום דבר.

אבא ודוד יצחק בקשו לעצור קרוב לשער שכם שם היו חנויות לצבעים וחמרי בניין. הם לא היו רק סקרנים אלא בעיקר חששו מהצפת השוק בצבעים זולים מירדן. הצבעים היו של ICI חברה בריטית שסיפקה צבעים לגדה ולמזרח ירושלים דרך ירדן. בהדרגה התבדו החששות וערביי מזרח העיר הפכו לקונים בחנויות הצבע במערב העיר.

לאחר שהוריי נסעו אני נשארתי אצל סבתא. קטפנו תותים מהעצים בזהירות כדי לא לשבור את ענפי העצים ובעיקר לא לקטוף מבעוד מועד תותים ירוקים – לבנים שיבשילו בשבועות הבאים. במספריים קטנות גזרנו את עוקצי התותים וכל כולי סגולה מעסיס התותים. שעות עמלנו על עיקור הצנצנות והכנת הריבה שלא טעמתי עוד מעולם טעימה ממנה.

בצהרי כל יום היה מגיע דוד יצחק לאכול איתנו ארוחת צהריים וכמובן לתקן את כל הדרוש תיקון בגבעת שאול. סבתא שמחה תמיד ואכלנו שלושתנו כמעט מדי יום.

לי נראה שסבתא שמחה שיצחק היה מגיע כל יום ומביא איתו חלק מהקניות של סבתא, מדבר עם סבתא על כל הטעון תיקון בגבעת שאול ומטפל כל יום כל שעות הצהריים בענייני הבית או הדיירים ובקשותיהם. ברור כי לא עלה כלל דעתה של סבתא לטלפן ליצחק במשך היום כדי לבקש ממנו שיביא מהחנות מכשירים או כלים שצריך ויצחק לא אחת היה מבקש שתצלצל אליו, אך סבתא בשלה, הטלפון נועד רק לעיתות חירום ולא לשום בקשות או שיחות שאפשר לבקש פנים אל פנים.

בוקר אחד אמרה סבתא שהיום יהיה יום מיוחד ואני אלך לקנות לצהריים נקניקיות בבית החרושת לנקניקיות שהיה בהמשך רחוב נאגרה לכיוון בית חרושת "פרידמן". אף פעם לא העלתה סבתא על דעתה שאפשר לאכול במסעדה או לקנות אוכל מוכן בחוץ. "חבל על הכסף" היה משפט שכיח וכמובן החשש מכול הדרעק ששמים באוכל קנוי. אבל הפעם נחה על סבתא רוח עצלות והיא החליטה לחרוג ממנהגה ולקנות לנו נקניקיות ישר מהמפעל...

דתיים מסולסלי פאות היו בעלי המפעל לנקניקיות ואני הצגתי את עצמי כנכדה של אסתר גולדשמיד ושערי הברזל הצבועים באפור בהיר נפתחו.

קניתי חצי קילו נקניקיות בחדר צר עם משקל ענק שיועד לשקילה של קילוגרמים רבים של נקניקים ונקניקיות. הריח היה משונה ולא נעים ומעורר תאבון כמו החנות של "אס" שהייתה בכופר היישוב ליד החנות שלנו ברמת - גן.

כשיצחק הגיע וראה מה סבתא הכינה דחה את האוכל ואמר שראה במו עיניו כיצד בפתח המפעל מונחות שקיות של כרבולות ורגלי תרנגולות כולל הציפורניים לעיבוד לנקניקיות.

סבתא הזדעזעה מעמקי ליבה וקיבלה אישור לכל חששותיה מאז ומעולם, כי אכן מה שקונים בחוץ הוא רק דרעק וזבל ואסור בכלל לגעת באוכל כזה.

סבתא אמרה :" בטח הם לא זורקים שום דבר אפילו לא כרבולות ...ומי יודע כמה חתולים כבר אכלו מהבשר עד שהכניסו את השקיות למפעל...ואנשים טיפשים עוד משלמים כסף טוב עבור הזבל שמוכרים להם..עולם גולם, א נער גייט אופען מארק, פרייען זיך די סוחרים.." כשהטיפש הולך בשוק הסוחרים שמחים..

אני כל כך צחקתי וסבתא אמרה :" אין דבר זה טוב שיש סבתא לצחוק עליה אבל כשתגדלי תביני..." ולבסוף כרגיל הגיע המשפט:" אבער דו זאלסט נישט דערציילען די אימא..."

לכל יום היו את המשימות שלו. אם לא קטפנו תותים או השקנו את הגינה, אז נסענו העירה לבקר את דודה יודית ורותי בת דודתי ובת גילי, לפעמים נסענו לבקר את נחמה אשתו של יעקב חיימסון, ואם לא נסענו לבקר קרובים נוספים, אז נסענו לשוק ואם לא אז סתם ישבנו בפתח הבית על ארגזי תפוזים צבועים בטורקיז ליד עציצי הבגוניה שסבתא טיפחה וסבתא הייתה מספרת לי סיפורים על חייה, על ילדותה בעיר העתיקה, על נישואיה, על אימוץ וגידול ארבעת היתומים ילדיו של הסבא וכמובן על ששת ילדיה שנולדו בנישואיה השניים.

אני גזרתי קופסאות של סיגריות נובלס, אסקוט וטיים לפסים די רחבים ושמתי אותם בקופסאות פלסטיק ליד הכיריים, כך שאפשר יהיה להעביר אש מלהבה ללהבה ולא נצטרך אפילו להדליק עוד גפרור נוסף. סבתא גלגלה שק יוטה טבלה אותו בצבע וצבעה איתו על קיר מסויד ככה נעלמו כל הכתמים ודוגמא יפיפייה יצאה על הקיר.

מכול שאריות הצמר שנותרו מסוודרים פרומים שנסרגו שוב, גלגלה סבתא כדור צמר עבה ולימדה אותי לסרוג כרית צבעונית מוארכת לשים מתחת לראש. לשני הצדדים הכנו פומפונים ענקיים שחתמו את שני צידי הכרית.

ממסגרות העץ הישנות הכנו מסגרת עץ ענקית בעלת מסמרים ברווחים של חצי סנטימטר זה מזה ועליה בשתי וערב הכנו מחוטי ד.מ.צ. תשתית לשזירה של מפית ענקית מצמר בשלל צבעים עשויה שתי וערב מהודקת בכל פינה וגזורה עם פומפון יפה ותפוח בכל הצטלבות. קשה לתאר את מלאכת המחשבת פרי רוחה של סבתא.

זה היה גם הזמן לחדש את המלתחה לכל הבובות שלי שסבתא תיקנה איברים שבורים או חסרים ואהבה אותן כמוני. יהושע גזר לדובי צבי את האוזניים וסבתא תפרה לו בגד חדש באדום ושחור ושיקמה לו את האוזניים. לבובה מרגלית נתפרה שמלת קולר משאריות של סינר בצבעי כחול ולבן. לבובה ורדה סרגה סבתא מכנסים צהובות. הסנאי מוטי זכה לחליפה שחורה והחתולה זהבה קבלה שמלה ורודה עם סרט זהב לראש. כמובן שרחצנו את כל הבובות וסרקנו אותן כמו בז'ורנלים. סבתא אמרה שכשאני אהיה גדולה בטח אהיה תופרת מצוינת ואני...עדיין לא יודעת להחזיק מחט ביד....

סבתא יכלה בקלות להיות השרה לענייני מחזור וללמד שיעור פשוט וברור את כל אזרחי המדינה. שום דבר באמת לא הלך לאיבוד אצל סבתא מבדל גפרור ועד לפיסת בד ישנה. הכול היה חשוב ויקר המציאות. מצמר אפור פרום סרגה סבתא צבים ומילאה את בטנם בספוג ישן של מזרונים. מבדים מפוספסים של שמלות או חולצות ישנות, יצאו מתחת ידיה ג'ירפות מדהימות זקורות צוואר עם רעמת שיער שחורה קלועה מחוטי צמר דקים ועיני כפתורים נוצצות של חולצות ישנות. מבדי השקים של הקמח והסוכר תפרה סבתא סינרים חזקים כברזל שהיו לאימי ולי לעוד שנים ארוכות, אני חושבת שאי שם בארון המטבח שלי טמון עוד סינר אחד ישן מבד כותנה מצרית מצוינת שסבתא תפרה ממנו סינור לנצח.

מחוטי כותנה סרגה סבתא מחזיקי סירים צבעוניים שעוד אחד כזה נמצא אצלי וכמובן אין ספור מפיות מחוטי ד.מ.צ. מגלויות ישנות שהייתה מקבלת מנכדיה תכננה קופסאות תכשיטים מדהימות שהיום בוודאי היו הופכות ללהיט כמו כל מה שקשור למחזור.

באחד הימים כשאנו ככה יושבות ומדברות סבתא שמה לב כי מישהו מסתובב עם חמור עמוס בשני ארגזים ליד הבית. מסתובב, נעצר, מביט וממשיך הלאה.

סבתא אמרה לי:" אביבה'לה אוצער אני אומר לך מה להגיד תחזרי על דבריי ואח"כ תעלי למעלה ותאמרי את הדברים הללו לערבי הזקן. "בסדר" אמרתי לסבתא ושמחתי על העניין הרב והמיוחד שהתגלגל אלינו.

עליתי למעלה לרחוב נעמדתי מול האיש המבוגר ואמרתי:" אנא בינת בינת אסתר תעל אל עדנא פיל בית..." אני נכדתה של אסתר בוא אלינו הביתה...

פניו של הערבי הזקן היו מקופלות פנימה כמו זית עתיק ימים. לפניו היה שיזפון עמוק של שנים והן היו חרושות קמטים ובעלי זיפים שחורים ולבנים. משקפיים עגולים התנדנדו על גשר אפו, עת געה בבכייה ופלט שטף מילים בערבית שכמובן לא הבנתי מהן מילה.

"בוא בוא איתי למטה" אמרתי בעברית והוא בשלו, בכי שהמילים המרכזיות שבו היו: "אבו דאוד, אבו דאוד.."

בידי הצבעתי על סבתא שעמדה מתוחה ונרגשת כולה בפתח ביתה אך כיאה לגברת הבית לא משה ממקומה. איברהים סובב את החמור העמוס משני צדדיו בארגזי סברס קוצניים ובשרניים ופנה אל סבתא. המפגש היה מרגש, קשה ומאכזב. איברהים ציפה למצוא את המשפחה והמשק שהשאיר מאחור עת פרצה מלחמת השחרור, רק כשהביט איברהים בפניה של סבתא הבין גם הוא כמה הוא הזדקן וכמה שנים חלפו מאז שנפרדו הדרכים ממלחמת השחרור.

איברהים געה בבכי כששמע שסבא נפטר כבר ב59' שדויד בנו נפטר כחמש שנים קודם לפגישה המחודשת וכי יהושע נהרג במלחמה בשייך ג'ארח. בכי וקללות המטיר איברהים על ראשי הפוליטיקאים שחוללו את המלחמות והאבדון על שני העמים.

סבתא אמרה לו כי היא מזמן עברה לגור בדירה למטה וכי הבית הגדול חולק למספר דירות ומושכר לדיירי משנה. אין גינה, אין רפת, אין לולים מעט עצים וכל השאר מושכר. אין לי עבודה לתת לך אמרה סבתא למבטו של איברהים וגם לא כסף לשלם. איברהים חיפש את בורות המים שזכר שהיו בחצר וזלג דמעות כשראה שהם סתומים ומכוסים. בעצם רק בור אחד נשאר גלוי. נכנסנו לגינה ועיניו הזקנות ליטפו באהבה כל עץ וכל שריד שזכר מפעם.

סבתא הזמינה את איברהים לתה מתוק ועוגיות עם מים קרים בכוסות קטנות. השיחה כולה הייתה בערבית ואני לא הבנתי מאום רק מעט מהשמות הבנתי וידעתי כי סבתא מספרת לו באריכות מה קרה עם כל אחד מהילדים והנערים שהוא זכר. ואני... ניצלתי את ההזדמנות וזללתי סברס כשאיברהים מקלף אותם בידיו החשופות. כך חלפו להם שעה או שעתיים של התרגשות מרובה ולבסוף כשהלך איברהים הבטיח לחזור במשך השבוע אם הצבא יאפשר את היציאה מנבי סמואל אלינו.

הצרות החלו מספר שעות מאוחר יותר... הבטן כאבה לי מאוד והשירותים היו מקום המפלט היחידי למשך כול הלילה. סבתא לא ידעה את נפשה מרוב דאגה וצער. מילה אחת רעה סבתא לא אמרה לי מדוע זללתי כל כך הרבה סברס. אפילו לא נזיפה אחת קיבלתי...ברור שאיברהים הוא האשם; "בשביל מה היה צריך השוורצע יאר – שנה שחורה, הזה צריך לבוא לפה? מה היה חסר לנו בלעדיו?!"

שתיתי גלונים של תה עם המון סוכר ונהרות של מים עד אור הבוקר ואח"כ שכבתי במיטה שעות.

סבתא שראתה שהוטב לי אמרה: " תודה לאל! אבל אל תספרי כלום לאימא.."

לקראת סוף השבוע הופיע איברהים כהבטחתו לעזור לנו בעבודות הגינה ללא שכר. חמורו היה עמוס בתאנים סגולות וירוקות נוטפות עסיס. מבט אחד מסבתא וכל תאוותיי נעלמו. איברהים סולק בבושת פנים בלי שידע מה קרה. בשבוע שלאחר מכן הופיע שוב איברהים בעקשנות ובנאמנות ובקש לעזור.

סבתא התרככה מעט וסיפרה לו מה ארע לי. איברהים הצטער מאוד אך עמד על כך שלא היה שום פגם בסברס הנהדרים שהביא. סבתא ואיברהים החליטו שהבעיה הייתה נעוצה במים הקרים ששתיתי בזמן אכילת הסברס וזה הרי דבר ידוע שאסור בתכלית האיסור, לשתות מים קרים ישר מהמקרר ובוודאי לא אחרי אכילת פירות כמו אבטיח או סברס. וכך חזר איברהים לעבוד איתנו בגינה, המים יצאו אשמים והסברס זכאים.

חודש שבט הוא חודש קשה במשפחה. סבא נפטר בג' שבט, סבתא בח' שבט , אביגיל בכ"ה שבט וכן דוד דויד. אימא תמיד שנאה את החודש הזה ואת הנסיעות התכופוץ להר המנוחות בירושלים.

לזכרו של סבי אני מעלה שני פרקים מספר שכתב בעברית מרהיבה ובעיקר בפרקים אלה תיאור העליה לארץ ישראל מליטא.

בס"ד

מנחם אב תשס"א

בשנת תשנ"ז העתיקה אימא בכתב ידה למחברת את ספר הזיכרונות של אביה הר' יוסף צבי גולדשמיד זצ"ל, מתוך כתב היד הישן שאביה השאיר אחריו.

פעמים רבות בקשה ממני אימא להעתיק ולהדפיס כראוי את ספר זיכרונותיו של אביה. לקראת יום הולדת השמונים של אמי החלטתי לעשות מעשה ובעזרת שתי בנותיי ענת ונעמי הדפסנו את כתב היד מתוך צילום מחברת הכתובה בכתב ידו של סבא.

הזמן חלף ומשום מה לא הסתייע בידי להוציא את הספר לאור. סבא נפטר ב ג' שבט תשי"ט (1959) השנה ימלאו 50 שנה לפטירתו וזה העיתוי להדפיס את הספר עבור כל בני משפחת גולדשמיד לדורותיהם.

אני לא זכיתי להכיר את סבא כיוון שהוא נפטר בהיותי בת פחות משנתיים. דמותו של סבא הצטיירה בעיני מהסיפורים המשפחתיים שסופרו מעת לעת; כאדם קפדן מאוד, מופנם, ירא שמיים ובעיקר כאדם נועז, אמיץ, בעל חזון, ואדם בעל כוחות גוף ותעצומות נפש.

את עיקר הסיפורים על סבא שמעתי מסבתא אסתר שעבותות אהבה קשרו בינינו. סתירות רבות עלו מסיפוריה של סבתא; כאב גדול על שנים קשות ולא פשוטות שהיא חייתה עמו ולעיתים התקשתי להבין את מטרות מעשיו של סבא.

עריכת הספר וההתעסקות בעולמו של סבא פתחו בפני ובפני בנותיי פתח להבנת הדמות ההרואית של סבא.

לאחר הפרק הראשון בו מספר סבא על אילן היוחסין של המשפחה ורואה לנכון להנציח את זכרם של אבותינו הקדומים, נפתח לנו עולם מופלא של זיכרונות צבעוניים, מרגשים ומפליאים ביכולתו של סבא להעביר צבעים, מראה, מקומות, ריחות, נופים ובעיקר את חוויות חייו בצורה מרגשת כל- כך.

סבא האיש שהצטייר בעיני כדמות הרואית ומרשימה, לוחם אמיץ ואיש משפחה קפדן והנה מתגלה הילד הרגשן שזוכר את עיירת הולדתו, את הרכבת הדוהרת בדרך לעלייה לארץ, אוהב כל-כך את בני ביתו, סופד באהבה ובכאב כבוש למתים וכעוף החול קם ומתנער בכל פעם ומתחיל מחדש.

סבא כתב את זיכרונותיו לעת זקנה כאשר היה כבר סב לנכדים ולנינים ועם זאת לא שכח איש, לא החסיר תאריך לידה או פטירה והעביר לנו את רוח התקופה במלואה.

גבעת-שאול היא מקום שידעתי בו קיצים נפלאים עם סבתא. מעולם לא שיערתי את מידת האהבה של סבא למקום את המלחמה המתמדת והעיקשת לשרוד מול איתני הטבע, מחלות, מגיפות, ומלחמות רבות כל-כך.

לעולם לא יכולתי לשער כילדה מה עבר על המשפחה כולה ובעיקר על סבא כראש משפחה במקום הזה שהייתי קוטפת תותים מהעץ, הולכת לכריכיה של ברוך או למסגרייה של סידס...

אני מתגעגעת לימי הקיץ לעת ערב, כשהיה האוויר מחניק בתוך הבית וסבתא הייתה מוציאה כסאות החוצה, לפתח הבית והיינו יושבות ליד עציצי הבגוניה שסבתא טיפחה, שותות תה ומתבשמות מהאוויר הקריר והמחייה נפשות של גבעת-שאול.

הייתי מסתכלת אל סבתא ואומרת: סבתא, פערצייל מיר א מעשה (סבתא, תספרי לי סיפור) וסבתא הייתה עונה בעיניים נוצצות: א בובע מעשה? (לשון נופל על לשון: סיפור של סבתא וגם מעשייה) ושתינו היינו צוחקות.

עריכת הספר של סבא היא פיצוי על כל השנים שלא הבנתי את דמותו. אז קראתי עם ענת ונעמי הרבה סיפורים שלא הספקתי לשמוע מסבא בחייו. צחקנו עד דמעות מסיפור הארבה, בכינו מהדרך האמיצה בה סופד סבא לבנו יהושע והתרגשנו מסיפור העלייה לארץ.

השתדלתי לא לשנות מאומה מכתב היד המקורי למעט עריכה לשונית ועימוד לצורך הבאה לדפוס. בנותיי היו אבן בוחן להבנת הטקסט ובכל מקום בו לא הבינו דבר מה, כתבתי את הפירושים בתוך סוגריים כך שיהיה ברור כי אין זה נכתב כך בכתב היד המקורי.

כמו כן, הוסיפה נעמי במקומות שונים בספר תמונות רלוונטיות, ומידע המרחיב נושאים שונים דרך סריקה ועיבוד מידע מהאינטרנט.

אני מקווה שכתב היד המואר והערוך מחדש ידבר גם אל לב הצעירים שבמשפחה, כבקשתו של סבא: "אבות לבנים יספרו..."

ידועה האמרה ומפורסם הפתגם: "חייב אדם לאמר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי (פרקי דרבי אליעזר) נשאלת השאלה: כיצד יכול בן-אדם להגיע למעשי אבותיו/הוריו; במעשים טובים? בלימוד תורה? בקיום מצוות?

הבעש"ט זצ"ל מבאר שהכוונה היא: שיגיעו מעשי למעשי אבותיי, מלשון "נגיעה".

הכוונה שלפחות יגעו מעשי במעשי אבותיי.

בתקופתנו, מקובל להתחקות אחר שורשי המשפחה ובכל בית ספר נהוגה עבודת שורשים משפחתית. במקורות חז"ל ראו תמיד קשר רציף בין דור האבות לדור "הבנים".

בתפילת העמידה אנו מתפללים שלוש פעמים ביום "...וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה..." בקריאת שמע: "... למען ירבו ימיכם וימי בנכם על האדמה אשר אנכי נותן לכם, כימי השמים על הארץ...".

מסבירים המפרשים, מהי הכוונה: "שמים על הארץ"? שבכך שהצאצאים החיים, הולכים בדרכי אבות על הארץ, מעניק הדבר הזנה רוחנית להורים בשמים.

פרסום ספר זיכרונותיו של סבא, אשר מפורטים בו מעשיו הכבירים, אהבת ארץ-ישראל הגדולה שלו, מפעל חייו המפואר והמשפחה שהקים, הוא סימן ומופת לנו הבאים אחריו כדי שנלמד ממעשיו ויהיו מעשינו נוגעים במעשיו; בבחינת מעשה אבות סימן לבנים.

ויקוים בנו הפסוק: "עטרת זקנים תפארת בנים אבותם"

פרק ב': מאורות המשפחה

כדאי לספר ולהודיע את גדלות זקני הר' שלמה זצ"ל, אם כי לא הרבה הכרתיו, כי מה יוכל ילד בן תשע שנים להבין באיש כזה, ובפרט שכמה שנים מהזמן הנ"ל היה סבא נודד ממקום למקום בסוד הגליותיו, וחוזר לעתים רחוקות אל עירנו ולן איזה לילות אצלנו, וחוזר אל נדודי הגלות.

אבל אני זוכר מילדותי כי בלילות החורף בסערות ורוחות ושלג, בחצי הלילה הייתי שומע קול חריקת הדלתות, הייתי רואה ממשכבי כי זקני כבר לבוש, עוזב את הבית החם והולך לבית המדרש שהיה לא קרוב לביתנו, והרבה ספרה לי אמי כל צדקתו ומגדולתו.

גם זקן אחד למדן בן שמונים שנה שזכה להגיע לארץ-ישראל יליד טראב, והוא היה מהתלמידים של הסבא. בבחרותו, סיפר לנו, את גדולתו של הסבא; כי היה בקי בש"ס ותוספות בעל-פה, עם שכל ישר וחרוץ. בבית מדרשנו בעירנו היו הרבה תלמידי חכמים יושבים ולומדים כנהוג בזמן ההוא, וכאשר נחוץ להם לעיון באיזה מסכתא, או תוספות היו נגשים אל הר' שלמה והוא היה אומר את הדף והתוספות מכל מקום בעל-פה, וגם מתרץ להם בשכלו הישר את כל הקושיות בתבונה ובפשטות. עד שהסיר כל הדחוקים, והכל בא על מקומו בשלום.

ונדודי הגלות התחיל מזמן שנפטרה הסבתא אוהבת התורה, אשר עמלה כמעט כל חייה, למען הפרנסה כדי שהסבא יוכל לישב באוהלה של התורה.

כה הלך בגלות מעיר לעיר ובכל עיר שוהה איזה זמן בבית המדרש לימד שם ולפרקים היה שב לעירנו ושוכן איזה ימים ספורים בביתנו או אצל דודנו וחוזר לנדודיו, גם לחגים היה חוזר תמיד לעירנו ובפרט בסוכות.

ביום שמחת-תורה הייתה עבודתו, שמחתו וריקודו לאין גבול. הוא היה מכין חצי שק אגסים אפויים וצלויים, והיה מביא עימו לבית המדרש על גבו. ובעת ההקפות היה סובב עם השק בריקוד מסביב הבימה, וכל הצעירים אחריו ברקוד ומחלק במלוא חופניים אגסים. ככה היה מנהגו שנה בשנה, ובשנה האחרונה לחייו, במוצאי שמחת-תורה חזר אל בית דודנו ובלילה ההוא החזיר נשמתו לשמים במיתת נשיקה, בן שמונים ושלוש שנים היה במותו תנצב"ה, תאריך פטירתו: כ"ד לחודש תשרי.

הסבתא מארע בת הרב יוסף נפטרה בשנת השבעים ושלוש לחייה ב- כ"ד לחודש אלול.

כדאי לספר מה שכמה פעמים ספרה לי אמי ז"ל, שהיא בצעירותה עוד הכירה את הסבא שלה, אביו של אביה הר' דב ז"ל (לפי שערוך שעשיתי ר' דב נולד ב- 1818). כיצד היה מספר ומראה לנכדיו את תחתיות הרגלים שלו שהיו שחורות ושרופות בלי בשר. המעשה שהיה כך: בימי הצאר ניקולאי הראשון צורר ישראל ימ"ש *(ראה הרחבה בסוף), שגזר לחטוף ילדי ישראל הקטנים מבני שמונה שנים ומעלה, להדריכם לצבא על זמן עשרים וחמש שנים.

היו שולחים אותם בקטנותם לראשונה בבתי גויים לחנכם להמיר את דתם. הילדים שלא רצו להמיר את דתם , מתו במיתות משונות שאין פה המקום לתאר והרבה נשתמדו.

אבי זקני ז"ל היה גם מילדי הנחטפים, בהיותו בן תשע שנים (עפ"י התחקיר מדובר בשנת 1827) נשלח לעיר ווילנה ומסרו אותו לכומר במנזר ללמדו ולחנכו כדי שימיר את דתו, והוא בשום פנים ואופן לא רצה. קשה לתאר מה עשו מלבד מה שעינו אותו בעינויים קשים ומרים, בסוף חממו באש פחים מברזל, והעמידו אותו על רגליו, על ליבוני הברזל עד שנשרפו תחתיות כפות רגליו. הוא ניצל מהם בדרך נס וחזר הביתה.

העיר טראב הייתה עיירה קטנה וקדומה עם איזה בעלי בתים משרשים שמה מדורי דורות, אבל מסודר בכל צרכי הציבור; בית מדרש גדול לתורה ולתפילה, ובצידו היה גם בית-כנסת עתיק שהיו מתפללים שמה בזמן הקיץ ובית מרחץ ומקווה מסודר לא רחוק מבית הכנסת.

לכל אורך העיר היו שמה שתי שורות חנויות, ומאחוריהן בתים וחצרות לגור. באמצע העיירה עובר נחל לא קטן ומחלק את העיר לשניים; רק גדר גדור מעץ מחבר את העיירה משני צדדיה, ומהנחל השוטף היו מספקים מים לצורכי התושבים, חוץ לבארות מעיני מים זכים שהיו נמצאים בחלק העיר הרחוק.

ביתנו והחנות שלנו היו על הרחוב הראשי סמוך לגשר, הדירה הייתה מאחורי החנות, גם גן קטן היה מאחורי הבית. מאחורי הגן עבר הנחל. בצדו של הבית היה מחסן, וגם רפת לא גדולה שהחזקנו שמה פרה וגם עז, שהיה נמצא תמיד אצלנו לצורכי הבית לחלב ולחמאה וכ"ו.

כל הבית והחנות היה שייך מקודם לסבי - אבי אמי ז"ל. הוא מסר את הבית והחנות בתור נדוניה לעת הנישואים של אימי עם אבי ז"ל.

אחר-כך פיתח את המסחר של ברזל והפרנסה הייתה בשפע כי הוא היה הסוחר היחיד בעיר. אבי ז"ל היה נוסע לעיתים לעיר הגדולה ווילנה, בעגלות משא להביא את הסחורות משם; הפדיון היה טוב ובפרט בימי השוק בימים א'- ג' שבהם באו הכפריים מהכפרים אל העיר והמסחר היה פורח.

אפל'ך – 02/10/06

אינני יודעת למה רודפות אותי הדמויות של אותם חנוונים ובעלי עסקים קטנים שעבדו וגרו במה שכונה "כיכר כופר היישוב" ברמת – גן. כאילו מבקשות ממני הדמויות הללו לילה לילה לכתוב את סיפורן ולא להניח לשכחה ולחיים החדשים להשכיח אותם, את אותו קומץ של היהודים שארית של שארית הפליטה שהגיעו רווי תלאות להתחיל כאן חיים חדשים בארץ ישראל.

לא הבנתי הרבה באנשים הללו ובסיפורי סבלותיהם לא רק מפני שהייתי קטנה וגודל הצרות היה רחב כאוקיינוס של כאב, אלא בעיקר כי המבוגרים לא דיברו. אימי שאיתה הייתי הולכת לחנויות השונות מעולם לא דיברה במפורש על שום דבר שקרה שם, רק מבע עיניה הסגיר כי מדובר באנשים של שם ובצרות של שם.

גזירה ייצאה מלפני אבי שאימי לא תקנה את צורכי ביתנו, אלא אצל החנוונים שמסביב שהתפרנסו בדוחק רב. ולא תיתן בגד לתיקון אלא אצל החייט בחנות שליד אפרים הקצב. חלב היה אסור לקנות ב "שופר- סל" שרק נפתח כדי לא לקפח את פרנסתו של החלבן שקראנו לו :"הדחליל" משום שהיה גבוה ,רזה כמו מזלמן ומגויד כולו ממאמץ כביר של נשיאת בקבוקי החלב במעלה רחובות ארלוזרוב,המעגל וביאליק.

מלחמה הייתה נטושה בין אימי לאבי; אימי רצתה לקנות היכן שנראה לה זול יותר אפילו אם זה ב "שופר- סל" ואבי כמו שלמד ממסורת העיירה שממנה בא; שגביר אחד מפרנס משפחות רבות. כך רצה לנהוג ב "שטטעלע" הקטן שבין רחובות ארלוזרוב ביאליק ויהלו"ם שיהפוך מאוחר יותר לרחוב קריניצי.

כל חנות בסביבה שהייתי נכנסת עם אימי, שמחו בעלי החנויות לקראתה ותמיד ניסו לשרתה בצורה הטובה והמכובדת ביותר. אך היא לא שעתה למתק הלשון וניסתה למצוא את העסקה הטובה ביותר.

מפוארת ומרשימה ביותר הייתה חנות הבדים הפינתית "פלדש", בבעלות של שני יהודים הונגריים מבוגרים, אשר החזיקו חנות גדולה, מטופחת ובעלת מבחר מרשים של בדים בנוסח וינאי. אולי היו אב ובן? חתן וחותן? סתם שותפים? אין לדעת איש לא דיבר. נימוסיהם היו מושלמים כולל הקידות, הסרת הכובע בפני אישה והקדמת שלום. מדי יום כוסתה חנות הבדים במסכי צלופן צהובים לגונן על הסחורה היוקרתית שלא הייתה מורגלת ללהט קרני השמש המזרח-תיכונית ומדי ערב נפרשו בדים לבנים סביב השליש התחתון של החנות עליהם הופיע שם בית העסק באותיות קידוש לבנה.

אהבתי להיכנס לחנות ולהריח את אותו ריח שיש עד היום לחנויות בדים בווינה או בודפשט. תמיד התקבלתי בסבר פנים יפות אפילו כשהייתי רק בת עשר. אהבתי לראות את הצבעים והמרקמים של הבדים ולפנטז על אירועים גדולים אליהם אלך עם שמלות אמיתיות עשויות מבדים הכי יפים כמו אלו שישנם כאן מולי. שני הזקנים נהגו בי בנימוס מופלג כיאה לבת למשפחת פרידמן ואולי לקונה עתידית. חוץ - לארץ אמיתי.

ברור שכמעט מעולם לא קנו לי בגדים חדשים. או שאימי הייתה מתקנת לי בגדים ישנים של בת-דודתי חיה או שהיו תופרים לי אצל תופרת ערירית בשם מרים קוכמן, שמלות פרי עיצוב ותכנון של התופרת, של אימי וקצת שלי; שלוש שמלות ביום כאשר את עבודת הגמר הפנימיות היו אימי וסבתי עושות כדי לחסוך עוד כסף.

יום אחד ראיתי בחנות הבדים, בד מדהים; רקע שחור ועליו אין ספור צורות וגוונים של עלים בשלכת, מדהים ביופיו ובברק מט-משי של הבד. גררתי את אימי לחנות ובקשתי שתקנה לי או לה את הבד המדהים. לא חשוב למי העיקר שנקנה את הבד ומהם.

שני הזקנים המו ורגשו מסביבנו אימי בדקה את הבד שאולי היה צריך ממנו מטר וחצי לשמלה וסיננה בשקט לתוך אוזני: אצל "שעשוע" בכיכר נוח, יש בד יותר בזול או בנחלת בנימין. "אבל אימא.." לא עזרו כל תחנוני ויצאנו בבושת פנים מהחנות.

מאז הפסקתי לבקר אותם והם בטוב נימוסיהם המשיכו לחייך אליי תמיד ולהציע שסתם אכנס לראות בד חדש ויפה שהם הביאו. ידעתי שלא אוכל לקנות אצלם דבר הייתי בסך הכול נערה אולי בת 14 וסירבתי. כשגדלתי ויכולתי כבר לקנות בדים, נפטר השותף הזקן מבין השניים והחנות החלה לשקוע אט אט ולא היה מה לקנות...ימי התפארה נגוזו... היום יש שם סתם עוד מספרה.

הגרוע מכל מבחינתה של אימי היה כאשר מישהו מבעלי החנויות היה אומר לה ללא כוונה רעה כלל, אלא מתוך רצון להחניף לה: "את גב' פרידמן אינך צריכה כלל לשאול על המחיר. תיקחי כל מה שאת רוצה ומר פרידמן ישלם.." מילים כאלו היו גזר דין מוות סופי על המוכר ועל החנות.

כך הדירה אימי את רגליה מהפרפומריה הכי יפה שראיתי מעודי עם שתי זקנות מאופרות ובעיקר מפודרות ותוויי פניהן מצוירים בעפרונות איפור- "הן יקרניות, שודדות את הכסף לאור היום מבלי למצמץ."

בכל "יום אם" הייתי אוחזת חזק את הכסף שנתן לי אבי לקנות מתנה לאימא. הייתי נכנסת למקדש הזה, אפוף ריחות של וורשה מלא בצנצנות קרמים יקרות להחריד, תכשיטים מדהימים ושאר עדיים מוזהבים ונוצצים שכל אישה הייתה נותנת כמה שנות חיים עבורם, חוץ מאימי. כמובן שהן שמחו למכור לי ולתת לי הנחות מפליגות כך שהכסף שהיה לי יספיק לי למתנה הרצויה וכמובן בקבוקון בושם קטן מתנה עבורי:" או די קולון".

קופרמן הצורף, אף הוא היה מוקצה אצל אימי; יהודי פולני שמכר כלי כסף ותשמישי קדושה ויכל להשיג כל תכשיט זהב ויהלומים. כל אימת שאבי קנה אצלו חנוכייה, פמוטים, או גביע הייתה אימי מוצאת אלפי פגמים במתנה ומלווה את ביקורתה בכך שקופרמן גזלן, שודד ומנצל את טיפשותו של אבי במקח ובממכר.

אימי הייתה חוזרת על אמרה באידיש ששמעה מסבתא:" הנאער גייט אף אם מרקט פרייצאכעך דה סוחרים". הטיפש הולך בשוק כל הסוחרים שמחים. אימי מעולם לא הבינה שאבא לא ניסה לקנות מציאות או לעמוד על המקח; ראשית כי לו היה לו זמן לבזבז ושנית כי הוא רצה לתת פרנסה לצורף הגוץ עם האף הפולני עליו התנדנדו זוג משקפיים עגולים.

לאבי הייתה תודעה של מעמדו באזור מגורינו, הוא היה הגביר מהעיירה; אמיד ובעל נכסים, תלמיד חכם המקפיד על שלוש תפילות ביום וקובע כול יום עיתים ללמוד ובעיקר ללמד גמרא, כך עשה חמישים ושתיים שנים; מיום הגיעו לר"ג כחתן צעיר עם אימי ועד ליום פטירתו ב-27/02/94.

בילדותי, כשהיה אבי חוזר בשבת מבית הכנסת בליל שישי היו השכנים החילוניים מסביב משתתקים, מנמיכים את הרדיו או הטלוויזיה ומקשיבים לקול הקידוש של אבי שהזכיר לרבים מהם את בית אבא. בשבת בבוקר היו השכנים נוסעים לים או רוחצים את המכוניות, כאשר היו רואים את אבי מגיח מרחוב המעגל לעבר בית מגורינו היו השכנים מסתובבים לאחור ואומרים שבת שלום בעיניים מורכנות. השכן שהיה מצחצח את מכונית האולדסמוביל הענקית שלו היה מפסיק את מלאכתו, מטמין את הסמרטוט מאחורי גבוובקול נמוך היה מברך את אבי לשבת שלום. לימים נודע לי כי שכן זה הוא נין נינו של החת"ם סופר ומכאן גם היה גזור שם משפחתו: שרייבר .

אפלאך

מדי יום חמישי הלכנו אימי לחנות של האפלך ברחוב יהלו"ם. האפלך היו זוג יהודים קשישים או שמא רק נראו לי אז ככה מעיניה של ילדה, האישה גוצה עם רגליים עבות בעלות מסילות כחולות של ורידים, נתונות בנעלי "גולדה" גבוהות ורכוסות עם שרוכים עד 10 ס"מ מעל הקרסוליים העבות. לגופה היה סינר לבן שנתפר מבד של שק סוכר ישן ולראשה מטפחת צמר משובצת. בעלה היה נמוך קומה, רזה ובעל פנים מסוגפות, מקופלות בתוך עצמן. על ראשו היה קסקט אפור ולעיניו משקפיים עגולים. לא ידעתי את שמו או שם משפחתו ספק אם מישהו ידע, אימי קראה לו בשם "אפל'ך" כיוון שבכול סוף קניה היה מציע לאימי אפל'ך- תפוחים לאבי. האפל'ך תמיד בעת דיבורו ובעיקר בעת שהלך והתנדנד כאשר נשא עבורנו את תבניות הביצים.

אני הלכתי אחריו יחד עם אימי, עוקבת בדריכות בצעדיו הקטנים ובעיקשות הבלתי מתפשרת שלו, להביא את סלי הקניות והביצים בשלום ליעדם. תמיד היה נראה לי שאימי שקנתה אצלם בחוסר רצון מופלג, בעיקר מעת שנפתח ה "שופר- סל" , חיכתה שהאפל'ך ימעד ואז תהיה פטורה מעונשו. רחמים, רחמים זעקה כל חזותו של האיש האומלל ורחמים לא היו על האיש, אלוהים שהציל את כל שארית הפליטה הזו, הסתיר אז את פניו מהם גם בארץ הקודש.

דו'צי

דו'צי ואשתו שאת שמה אינני זוכרת, היו זוג שונה בתכלית משאר בעלי החנויות באזור.

דו'צי היה נגר אומן ורפד ממוצא הונגרי ואשתו היה שחומת עור עם תסרוקת תלתלים ברונטית ובעלת נעלי עקב מחודדות שכאלו עולות היום אלפי שקלים בכיכר המדינה. היה בה שמץ של דם צועני.

כמו זוגות אחרים שבאו משם הם היו חשוכי ילדים ומעולם לא יידענו האם היו להם שם משפחות אחרות, האם הם נישאו כאן בארץ? באוניה בדרך לארץ?

לימים עברה שמועה בינינו הילדים כי האישה עברה טיפולים אצל מנגלה ולכן אין לה ילדים...

דו'צי היה עובד שעות רבות במרתף מתחת לאדמה במרפדייה שלו בבניין הסמוך לחנות של אבי. אשתו הייתה באה מדיי יום לקרוא לו לעלות לאכול והייתה צועקת מעל שפת המדרכה לתוך פתח שהיה חלון האוורור של המרפדייה: "דו'צי, דו'צי..". כך ידענו את שמו.

ברור כי כל הרהיטים בבתינו הוזמנו מדוצ'י ונעשו ביד אומן. חדר השינה של הורי שהיה תכנון מרהיב בעץ פורניר בגוו אורן-טיק קיים עד היום כולל המזנון לסלון וחדרי הילדים.

אבא צדק, מה שעשו יהודים כישרוניים אלה אף מעצב היום לא ייעשה.

ברור הוא כי באותה עת לזוגות רבים לא היו ילדים. אנחנו הילדים היינו בודים סיפורים לא פשוטים כדי לתרץ את השונות. הסיפור הכי נוח היה ניסוים שמנגלה ערך באישה, כיון שאז לא יכולנו לחשוב שאולי אחרי כל מה שהאנשים הללו עברו הם פשוט רוצים לגמור את חייהם בשקט ולא להשאיר אחריהם ילדים בעולם הזה.

וכך מבלי לשים לב ומבלי לדעת מה עלה בגורלם של אנשים רבים נעלמו כלא היו: דוצ'י ואשתו שמכרו את החנות ובמקומם נפתחה חנות טפטים שהייתה אז הלהיט. עושה המסגרות הזקן שוורץ עם כובע הברט מהצמר. החייט ליד אפרים, רוייזן המכלתניק, האפלאך, בעלי המכולת זלוצו'בר, אבא ואשתו בעלי הצרכנייה.

לכל אלו לא היו ילדים שמדי פעם עוד פוגשים ומספרים על אימא או אבא. החנויות נמכרו הבתים הישנים נמחקו ודור של אודים עשנים כלו כאן כעשן בארץ הבחירה.

מזעזע לקרוא אחר הסערה בפולין עם יציאתו לאקרנים של הסרט על העיירה ידוובנה בפלך ביאליסטוק.

סבי, סבתי , דודתי ובעלה, שלושת בנותיהן נשרפו למוות עם כ2000 יהודי העיירה ביולי 1942, ע"י שכניהם מזה 600 שנים, איכרים פולניים. כמעט איש לא ניצל.

בשנת 2002 הוזמנו קומץ ניצולים ובעיקר נכדים ונינים של תושבי העיירה לטכס מחילה ע"י רה"מ פולין דאז. כשבאנו לעיירה הסתגרו התושבים בבתיהם ולא יצאו כלל. בחצר הכנסיה הונפו כרזות כי תושבי העיירה, אינם אשמים, הגרמנים אשמים. הםולנים הם קורבנות.

מבטים רויי משטמה כוונו אלינו. נכנסנו לבית של סבי וסבתי ב- Lomza Wage 1 איש כמובן לא ...