PremiumPlus family site
Welcome

שמי אביבה פרידמן ואני הקמתי את האתר הזה.
אתר זה נבנה בעזרת MyHeritage.com. זו מערכת המאפשרת לאנשים כמוך וכמוני להקים אתר פרטי למשפחה שלהם, לבנות את אילן היוחסין ולשתף תמונות משפחתיות. אם יש לכם הערות על האתר, אשמח אם תקליקו here ותצרו עמי קשר.
Our family tree is posted online on this site! There are 14244 names in our family site.
האתר עודכן בפעם האחרונה בJuly 6 2015, וכולל 1277 חברים רשומים. If you wish to become a member too, please click here.   תהנו!
 

 מחקירותיי אודות שורשי משפחתנו בעיקר החלק הירושלמי מצד אמי, אני מגלה כי ביישוב הישן בירושלים, במרחק של כמה דורות מאיתנו בעצם כולם היו קשורים עם כולם בקשרי נישואין.

לכולם היו לא מעט ילדים וקשרי החיתון נעשו בין מספר מצומצם של משפחות ותיקות שגרו כאן. נישואים שניים ושלישיים היו נפוצים עקב פטירות בגיל צעיר של בני זוג, ילדים שלו שלה ושלנו אינם המצאה חדשה...לידות מרובות היו נפוצות אך חלק מהילדים לא שרד.

כך נוצר אילן יוחסין סבוך השולח ענפים למשפחות רבות בעבר. ככל שאני חוקרת אחורה בזמן את השתלשלות העץ המשפחתי שלי, אני מגלה כי בסופו של דבר כולנו קשורים בכולנו..

סבתי מצד אמי, אסתר וילף, עלתה לישראל עם סבה ר' רפאל וילף נצר למשפחה מיוחסת של בעלי תפילה, למדנים ונגידים בדהרביטש', הולשיץ, צורטקוב ובעיירה סקולע שבגליציה. כלתו מטילדה או מאטל לבית הופמן או האופטמן נפטרה וסבא רפאל וילף עלה עם שלושה נכדים לא"י. אביה של סבתא אסתר- יעקב שלום וילף, נשאר בגליציה ושם נישא בשנית ואף ילד בת נוספת אחות לסבתא אסתר גולדשמיד. סבתא ניסתה להעלותה לא"י בעת מלחמת העולם השניה וכשלה.

מעניין לראות כי בכמה אילנות משפחה השם מאטל- מטילדה נפוץ לנשים במשפחה ולגברים;  השם יעקב שלום או שלום יעקב. שני שמות שחוזרים במשפחות ברגמן ורוטמן. אמי מטילדה פרידמן לבית גולדשמיד לא אהבה את השם "הנוכרי" מטילדה, אך היום שם זה הוא סימן דרך בחיפושיי המשפחתיים.

סבתא אסתר נישאה בנישואין ראשונים לברוך יצחק חיימסון. אימו היא חנה לבית שור ואביו הוא נח חיימסון. מנישואים אלה נולדו לה שני בנים; יעקב שלום ע"ש אביה ודב חיים, שם טיפוסי למשפחת חיימסון החברונית. ברוך יצחק נפטר מטיפוס עת שנכבשה א"י על ידי האנגלים מידי התורכים ורעב ומחלות שררו בארץ.

נישואיה השניים היו לסבי ר' יוסף צבי גולדשמיד שו"ב של מאה שערים, וממייסדי שכונת גבעת שאול בירושלים. גם סבי היה אלמן, הוא נישא בנישואין ראשונים לפריידע גיטל זיסקינד הלוי ועמה בנה את אחד הבתים הראשונים מחוץ למאה שערים- בגבעת שאול. סבי ר' יוסף צבי הביא לנישואיו השניים ארבעה ילדים; שלמה זיסקינד גולדשמיד,זהבה גולדע כהן, אברהם אליעזר גולדשמיד וחנה מארע ברזל. יחד  ילדו סבא יוסף צבי וסבתא אסתר עוד שישה ילדים. דוד שמואל ז"ל, מטילדה חיה, יצחק, יהושע ירוחם הי"ד, שרה ורבקה ז"ל.

 סבי יוסף צבי, גם הוא עלה כילד קטן לישראל עם הוריו מהעיירה טראב שליד וילנה. כל בני המשפחה שנשארו בולינה נספו בשואה.

מצד משפחתו של אבי, משפחת פרידמן, המידע מועט ביותר. סבי וסבתי נשרפו על קידוש השם, בעיירה ידוובנה ב10/7/1941  ט"ו תמוז תש"א. יחד עמהם נשרפו כ2000 מיהודי העיירה וביניהם דודתי אסתר גיטל בעלה יהושע ושלושת בנותיהן הפעוטות.

אבי עלה לא"י בשנת 1931 בגפו לישיבת לומז'ה בפ"ת. הוא היה תלמיד ישיבת לומז'ה, בלומז'ה שליד ביאליסטוק. שם משפחתה של סבתי הוא וסרשטיין ואביה - זאב דב, לקח את סבי ר' קדיש אלטר פרידמן לחתן.

משפחת סבתי צביה גרה מדורי דורות בידוובנה. סבי ר' קדיש היה תלמיד חכם, בעל תפילה ובעל מידות תרומיות של חסד וענווה. מהיכן הגיע? אינני יודעת...אני יודעת שלאבי היה קרוב בארץ ר' מאטס דיוויס מקנאי ירושלים שעזר לעלייתו לארץ של אבי. האם היה קרוב משפחה? בן עיר? אין תשובות וכבר קצת מאוחר לשאול...אין מי שיענה.

 


Go to family tree
Family news
Today
A site member joined another family site: siegfried stern Web Site
A site member joined another family site: Raschke / Kaß
A site member joined another family site: Sadowski-Viner Family Tree
Yesterday
A site member joined another family site: Laipson Family Site (23andMe)
A site member joined another family site: Eggum Talleraas
A site member joined another family site: London Web Site
A site member joined another family site: Hechenberger Web Site
A site member joined another family site: Hechenberger Web Site
A site member joined another family site: Kasirer Web Site
A site member joined another family site: Mason Web Site
July 05, 2015
A site member joined another family site: NOGA Web Site
A site member joined another family site: Glas Web Site
A site member joined another family site: Glas Web Site
A site member joined another family site: Glas Web Site
A site member joined another family site: Glas Web Site
A site member joined another family site: Glas Web Site
A site member joined another family site: תורגמן- קורצוייל
A site member joined another family site: Gary Katz
July 04, 2015
A site member joined another family site: Mijanovich Web Site
A site member joined another family site: בורשטיין Web Site
A site member joined another family site: בורשטיין Web Site
A site member joined another family site: Corrêa Serio
A site member commented on event 61st birthday of יהושע ישעיהו אבא פרידמן:
 תוע יקר מזל טוב ליום הולדתך,אושר ובריאות , הצלחה ונחת כל שתבקשו לו יהי , מכולנו !!! 
July 03, 2015
A site member joined another family site: Moravsky family Tree
A site member joined another family site: Moravsky family Tree
A site member joined another family site: Moravsky family Tree
A site member joined another family site: arie1209 Web Site
 
View older news
News articles
Family stories:67 שנים למותו של יהושע גולדשמיד- גל, מפקד המבצעים של האצ\\
Posted by: אביבה פרידמן on Apr 22 2015 15:05
\"\"
\"\"
\"\"
דיר-יאסין
\"\"

בחודש מרס 1948 הגיעו מעשי האיבה לשיאם, ונדמה היה שהיישוב היהודי לא יוכל לעמוד במהלומות שהנחיתו עליו הערבים. הכנופיות שלטו בכל דרכי התחבורה הבין-עירוניות. הדרך לירושלים נחסמה והעיר הושמה במצור, וגם היישובים בגליל ובנגב היו מנותקים. ההתקפות על השיירות היו רצחניות, ומספר הקורבנות היהודיים עלה מיום ליום. שיטת השיירות עם הליווי הצמוד נכשלה, ורוב הרכב המשוריין, שהותקן במאמצים מרובים, הושמד או אבד. היוזמה היתה כולה בידי הערבים, אשר נעזרו לא מעט ב"נייטרליות" של הבריטים, שלא עשו דבר כדי לשמור על החוק והסדר בארץ.
כוחות בלתי-סדירים זרמו מעבר לגבול וחיזקו את הכנופיות הערביות שפעלו בארץ. באזור הצפון פעל קאוקג'י, שהגיע מסוריה בראש כוח גדול, ובאזור המרכז פעלה יחידה גדולה בראשותו של חסן סלמה. בסביבות ירושלים היה מפקד הכוחות הערביים עבדול אל קאדר חוסייני, שנעזר במתנדבים עירקיים שהגיעו מעבר-הירדן וכן בעריקים מן הצבא הבריטי.
בארבעת החודשים שחלפו מאז החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר נהרגו ברחבי הארץ כ-850 יהודים, חלקם הגדול בירושלים ובדרך אליה.
לאור ההתפתחויות האלה, הוחלט במטה האצ"ל בירושלים לזרז את ההכנות לקראת מלחמה כוללת. הוצאו שתי פקודות, ששינו את דמותה של המחתרת:
א. הוכרז על גיוס כללי להגדלת השורות;
ב. הוחל בהקמת בסיסי קבע לקליטת הלוחמים.
הבסיס הראשן הוקם בקריית-שמואל ושימש אכסניה לקורסי מפקדים (ראה לעיל).
הבסיס השני הוקם בשכונת עץ-חיים, בכניסה לעיר, בבניין בלתי גמור של הקבלן פרוסק, אשר בנו יעקב היה חבר האצ"ל. בן-ציון כהן ("גיורא") נתמנה מפקד הבסיס, ושוכנו בו ארבעים לוחמים וכן מספר בנות שעסקו בשירותים. גיורא, שהיה יוצא הצבא הבריטי, הנהיג משטר של אימונים ומשמעת צבאית. אחת הפעולות הראשונות שבוצעו על-ידי אנשי הבסיס היתה השתלטות על שתי משאיות גדולות של הצבא הבריטי. על-פי האינפורמציה שהגיעה לאצ"ל, אמורות היו המשאיות להוביל נשק. כאשר הגיעו המשאיות לכניסה לירושלים, השתלטו עליהן גיורא ואנשיו ללא קושי מיוחד. עד-מהרה התברר, כי לא נשק נושאות המשאיות, אלא קמח. שני הנהגים ומלוויהם הורדו אחר כבוד מן המכוניות, נשקם (שני סטנים ושני רובים) הוחרם ו-300 שקי קמח הוחרמו והועברו למחסני הארגון. קמח זה שימש את הלוחמים במשך כל זמן המצור על העיר.
עוד בסיס הוקם בקצה המזרחי של שכונת מאה-שערים, סמוך לרחוב מלכי ישראל ובית- החולים האיטלקי (אזור שהיה נתון בשליטת הערבים). תושבי השכונה שמחו להעמיד לרשות הארגון את האמצעים לאחזקת הבסיס, כדי שלוחמיו יגנו על השכונה בשעת הצורך. בבסיס שוכנה גונדה בפיקודו של ישראל לוי ("נחשון") וכסגנו שימש יעקב עקנין ("עמיאל").
לאחר-מכן הוקם עוד בסיס, בבתי פיינגולד ברחוב יפו, סמוך לאזור הביטחון, שכלל את מגרש הרוסים ואת בניין ג'נרלי.

\"\"
אזור הביטחון במגרש הרוסים


\"\"
רחוב הנסיכה מרי (היום: שלומציון המלכה)


ב-12 במרס חזר יהושע גולדשמיד ("גל") לירושלים, ונתמנה לקצין המבצעים של האצ"ל בעיר. גל שימש מפקד הח"ק (חיל הקרב) בירושלים, אולם בספטמבר 1947, בעקבות "הסזון הקטן", נאלץ לגלות לתל-אביב. הוא היה חייל נועז, והשתתף בפעולות רבות נגד השלטון הבריטי.
בסוף מרס 1948, הזמין שאלתיאל את רענן לפגישה, אשר נתקיימה במשרדי הסוכנות היהודית. שאלתיאל הציע לרענן לשלב את האצ"ל במערך ההגנה על העיר. על פי ההצעה, תישמר המסגרת הארגונית של האצ"ל, אולם הוא יהיה כפוף לפיקוד ההגנה. במקרה כזה יקבל האצ"ל את כל צרכיו בציוד ואספקה מן ה"הגנה". רענן דחה את הצעתו של שאלתיאל, בנימוק ששיקולי ה"הגנה" בעיר מבוססים על ההנחה שירושלים תימסר לשלטון בינלאומי, בעוד האצ"ל חותר להכללתה של העיר במסגרת המדינה היהודית העומדת לקום. רענן, מצדו, הציע שיתוף-פעולה אופרטיבי לגבי אותם מבצעים שיבטיחו את שחרורה של ירושלים כולה. שאלתיאל ביקש לשקול את הדבר והציע להיפגש שנית.
לאחר פגישת שאלתיאל-רענן, נפגש שאלתיאל עם יהושע זטלר ("מאיר"), מפקד לח"י בעיר. לאחר מתן סקירה ביטחונית כללית, הציע שאלתיאל לזטלר את אשר הציע קודם-לכן לרענן, אולם הוסיף ואמר כי: "ברצוני להביא לידיעתך כי גרינברג (כינויו של רענן בפגישותיו עם שאלתיאל) הביע בפני את הסכמתו להצעה". בכך ניסה שאלתיאל לבודד את האצ"ל, אולם צעדו זה הביא לתוצאות הפוכות - הוא גרם לשיתוף-פעולה בין שני הארגונים, האצ"ל ולח"י. שיתוף-פעולה זה לא היה כה פשוט, בהתחשב במשקעים הרבים שהצטברו בלב חברי שני הארגונים מאז הפילוג ביניהם בשנת 1940. אומנם נעשו במשך הזמן ניסיונות לא מעטים לאיחוד או לפחות לשיתוף-פעולה אופרטיבי בין שני הארגונים, אולם לא היה בזה כדי לחפות על היריבות הגדולה שגבלה לעתים בשנאה הדדית.
בפגישה בין זטלר לרענן התברר כי שאלתיאל שיקר לשניהם, והתוצאה היתה - הסכם שיתוף-פעולה אופרטיבי בין האצ"ל ולח"י. בפגישה נוספת, שהשתתפו בה גם יהושע גולדשמיד ומרדכי בן-עוזיהו ("דרור"), קציני המבצעים של שני הארגונים, הציע זטלר לכבוש במשותף את הכפר הערבי שועפט, בצפונה של ירושלים. המטרה היתה להקל על הגישה לשני היישובים היהודיים עטרות ונוה-יעקב, וכן לנתק את השכונה הערבית שייח ג'ראח מן העיר הערבית הגדולה רמאללה. גל הצביע על העובדה כי שועפט נמצאת על ציר הנסיגה של הבריטים מירושלים ומכאן החשש שהם עלולים להתערב בקרב נגד היהודים (כפי שאמנם קרה בסוף אפריל, כאשר הפלמ"ח כבש את שייח ג'ראח ואולץ לנטוש את המקום בלחץ הצבא הבריטי). הצעתו האלטרנטיבית של גל היתה לכבוש את הכפר דיר-יאסין, שהיה מחוץ לציר הפינוי הבריטי.
הנשק שעמד לרשות האצ"ל כלל 30 רובים, 2 מקלעים בטיפון ברן, כ-50 תת-מקלעים (רובם הגדול סטנים מיצור עצמי, שנשלחו מתל-אביב ולא היו באיכות גבוהה) וכן 120 אקדחים וכמות לא גדולה של רימונים וחומר נפץ.
הכפר דיר-יאסין שכן על גבעה ממערב לירושלים, בגובה 800 מטר מעל פני הים, ובמרחק של 700 מטר לערך מהשכונה היהודית גבעת-שאול. משלט דיר-יאסין חלש על השכונות היהודיות המערביות: גבעת-שאול, בית-הכרם ויפה-נוף ועל הדרך לבית-וגן. כן חלש הכפר על קטע מהכביש המקשר את ירושלים עם תל-אביב. דיר-יאסין שימש מעבר לכוחות שנעו מן הכפרים הערביים עין-כרם ומלחה שבדרום אל הכפרים קסטל וקולוניה, ששלטו על הכביש הראשי ירושלים - תל-אביב.
דיר-יאסין נכלל בכפרים הערביים שיש לתפוס במסגרת מבצע "נחשון", שהחל ב-6 באפריל. ואמנם, בשעה שנערכו קרבות הדמים על הקסטל בתחילת אפריל, זרמה אל שדה הקרב תגבורת ערבית, שעברה דרך דיר-יאסין ועזרה לגירוש הכוח היהודי שכבש את הקסטל.
כשנודע למטה ה"הגנה" על התוכנית לכבוש את דיר-יאסין, ביקש שאלתיאל מרענן לתאם את מועד כיבוש הכפר עם ההתקפה החוזרת לכיבוש הקסטל. שאלתיאל אף שיגר מכתב זהה לרענן ולזטלר, שבו אישר את הפעולה בדיעבד במכתבו של שאלתיאל נאמר: 1

\"\"


אל: שפירא [כינויו של זטלר]
מאת: ממ"ז

נודע לי שאתם מתכוננים לבצע פעולה על דיר-יאסין. ברצוני להעיר את תשומת לבכם לעובדה, שתפיסת דיר-יאסין והחזקתו הנם שלב אחד בתוכנית כללית שלנו. אין לי כל התנגדות שאתם תבצעו את הפעולה בתנאי שיש בכוחכם להחזיק בו. אם אין לאל ידכם לעשות זאת, הריני מזהיר אתכם מפני פיצוץ הכפר, אשר יביא בעקבותיו לעזיבתו על-ידי התושבים ותפיסת החורבות והבתים העזובים על-ידי כוחות זרים. מצב כזה יכביד במקום להקל על המערכה הכללית וכיבוש שני של המקום יהיה כרוך בקורבנות גדולים של אנשינו.
נימוק נוסף שברצוני להביא בפניכם הוא, שאם יימשכו למקום כוחות זרים, יהיה בזה משום הפרעה לתוכנית להקים אוירודרום במקום.

בעדותו, מספר יצחק לוי (לויצה) כי שאלתיאל הציע לאצ"ל להצטרף לכוחות ההגנה שיצאו לכבוש בשנית את הקסטל. כאשר סירב רענן, אישר שאלתיאל את ההתקפה על דיר-יאסין וזאת משני נימוקים: 2
האחד, שאם יסרב, יעשו אנשי האצ"ל את הפעולה בכל מקרה ומוטב שייראה כמחזיק אותם תחת פקודתו מאשר להשלים עם עובדת אי הציות. הנימוק השני היה כי לאחר נפילת הקסטל עלול היה דיר-יאסין להיהפך לאובייקט מסוכן.


בשעה ששאלתיאל כתב את המכתב לרענן, כבר היה ידוע לשירות הידיעות של ה"הגנה", כי לדיר-יאסין נכנסו כוחות מזוינים, שכללו אנשי כנופיות ומתנדבים עירקיים. היה זה המוכתר של הכפר שנפגש בחשאי עם איש הקשר של הש"י כדי להודיעו שאין לו שום שליטה על הכנופיות שנכנסו לכפר, וכי ההבטחה שדיר-יאסין יהיה כפר שקט אינה עוד בתוקף. הכוחות המזוינים שהשתלטו על הכפר, היוו איום חמור לא רק לשדה התעופה הקטן ששאלתיאל תכנן לסלול בקרבת מקום, אלא גם לשכונות היהודיות הסמוכות ולתחבורה היהודית שנעה על הכביש הראשי לשפלה.
המידע שמסר המוכתר נבע מן ההסכם שהיה לו עם ההגנה לפיו ישמרו היהודים והערבים על יחסי שכנות טובים. 3
למרות ההסכם, לא הפך דיר-יאסין לכפר שוחר שלום. עקיבא אזולאי, ששימש סגן מפקד אזור גבעת שאול, מספר בעדותו כי אחיו של המוכתר לא תמך בהסכם ומדי פעם נורו יריות לעבר גבעת שאול. 4 בצרור ידיעות מטעם חטיבת מחוז ירושלים על המתרחש בדיר-יאסין 5 אנו מוצאים כי כבר ב-28 בינואר 1948 נראתה קבוצה בת 25 איש מתאמנת במורדות הדרום-מערביים של דיר-יאסין וביניהם אדם במדי הלגיון הערבי. בהודעה מה-3.2.48 נאמר, כי קבוצה בת כ-30 ערבים נראתה מתאמנת בנשק. ב-2.4.48 פתחו אנשי דיר-יאסין בצליפות לעבר השכונות היהודיות בית-הכרם ויפה-נוף. עדויות אחרות מספרות על ביצורים שנעשו בכפר ועל נשק רב שנאגר בו; ימים ספורים לפני ההתקפה על דיר-יאסין נמסר על נוכחות לוחמים זרים בכפר, ביניהם חיילים עירקיים ואנשי כנופיות. מחקר ערבי שנערך באוניברסיטת ביר-זית מספר כי הגברים בדיר-יאסין לקחו חלק פעיל בפעולות אלימות נגד מטרות יהודיות וכי בקרב על הקסטל השתתפו רבים מתושבי הכפר לצדו של עבד-אל-קאדר אל-חוסייני. 6 כן נאמר באותו מחקר שבכניסות לכפר נחפרו תעלות מגן ושלמעלה מ-100 גברים אומנו וצויידו ברובים (אנגלים וגרמנים) וב-2 מקלעים מטיפוס ברן. הוקם משמר מקומי ובכל לילה שמרו 40 מתושבי דיר-יאסין במשמרות.
כשבוע לפני הפעולה, נקראתי לפגישה במטה המחוז, בה נכחו רענן, גל וכן "גיורא" (בן-ציון כהן). בפגישה זו סיפר רענן על הכוונה לכבוש את הכפר הערבי דיר-יאסין וכי גיורא יהיה מפקד הפעולה, בעוד אני נתמניתי לסגנו. נאלצתי לצמצם את פעילותי בקורס ה"סגנים", שהתנהל אותה עת ה"וילה" אשר בקריית-שמואל, ולהתמסר להכנות לקראת הפעולה. באחת הפגישות שהתקיימה בבית "גנדי", שם שכנה אותה עת מפקדת המחוז של האצ"ל, נכונה לנו הפתעה גדולה: רענן פתח חבילה גדולה, והוציא ממנה סטֶנים חדשים מתוצרת עצמית שהגיעו מתל-אביב. ההתרגשות היתה רבה, לא כל-כך מעצם המשלוח, כמו מהעובדה שהאצ"ל בשפלה התפתח עד כדי כך שהוא מסוגל כבר לייצר בעצמו כלי מלחמה. אנו, שחיינו בירושלים בצל השלטון הבריטי, התקשינו להבין את אשר התחולל בשפלה, שזה מספר חודשים התנהלו בה חיים יהודיים ללא שלטון זר (בהתאם להחלטת האו"ם, פינו הבריטים את אזור השפלה ב-1 בפברואר 1948). גנדי ארגן מיד כוסיות יין, בעוד אימא גנדי פתחה לכבוד המאורע פח מלא מלפפונים שכבשה במו ידיה. השקנו כוסיות "לחיים", וזללנו במלוא-פה את המלפפונים הנהדרים שכמוהם לא הגיעו לפינו זה זמן רב. כטוב ליבנו ביין, ביקשתי רשות לירות מספר יריות מאחד הסטנים החדשים. רענן, אשר הצליח בתחילה לשמור על רצינות וקור-רוח, חשש כי היריות יסכנו אותנו (כזכור, היתה דירתו של גנדי במרכז העיר), אולם לבסוף נתרצה והרשה לירות שלוש יריות. הכבוד נפל בחלקי, ויצאנו כולנו אל המרפסת. כיוונתי את הסטן כלפי השמים ויריתי ירייה בודדת, אולם כאשר סובבתי את הכפתור לירי צרורות, שוב ירה הסטן ירייה בודדת. התקלה הזו רדפה אותנו לא אחת גם בשעת פעולה וגרמה לנו אכזבה רבה.
בשובי ל"וילה" מאוחר בלילה, חשבתי בלבי: כמה חבל שלא שלחו לנו מתל-אביב מקלעי "ברן" במקום הסטנים הללו. האין הם מבינים כי חלפו ימי המחתרת, בהם תת-המקלע היה הנשק המועדף, וכי עתה זקוקים אנו לעוצמת אש חזקה של מקלעים ומכונות ירייה?
יומיים לפני הפעולה נתקיימה תצפית יום בהשתתפות כל מפקדי הכיתות שאמורים היו להשתתף בפעולה ולאחר-מכן נערך סיור לילה. ממקום התצפית אשר בקצה בית-הכרם, הסביר גיורא את התוכנית ואת תפקידו של כל אחד ואחד מהמפקדים. בלילה נערך סיור במסלול הפעולה. הקבוצה הצליחה להגיע עד קרוב מאוד לכפר מבלי שתושביו ירגישו בכך. הבחורים עצרו רק כאשר הכלבים התחילו לנבוח, והיה חשש שהנביחות יעירו את השומרים. העובדה שניתן היה להגיע עד סמוך לבתי הכפר, נסכה ביטחון עצמי רב והרגשה שהקרב יהיה קצר ואפשר יהיה לסיים את המשימה ללא קושי רב.

היציאה לקרב
ביום חמישי 8 באפריל התכנסנו בבסיס "עץ חיים" 70 לוחמי אצ"ל (אנשי הלח"י נפגשו בנפרד בגבעת-שאול). היתה זו הפעם הראשונה שמספר כה רב של אנשי המחתרת נפגשו בגלוי, מבלי לחשוש משוטרים או חיילים בריטיים. האווירה היתה חגיגית ומצב-הרוח מרומם; סוף-סוף יוצאים להלום באויב שהנחית על היהודים מכות כה קשות במשך ארבעה חודשים תמימים. העובדה ששני ארגוני המחתרת יוצאים בצוותא הגבירה את הרגשת הביטחון והאחדות, ולכבוד המאורע נבחרה סיסמת הקרב "אחדות לוחמת".
את המפגש פתח רענן, מפקד המחוז של האצ"ל בירושלים. רענן, גבה-קומה ובעל חזות מרשימה, נהג לדבר לאט, בקול עמוק וסמכותי. רענן הסביר לנו כי לכיבוש דיר-יאסין שתי מטרות: צבאית ומדינית. באשר לאספקט הצבאי, הרי הכוונה היא לא רק לשחרר את השכונות המערביות של ירושלים מהאיום של דיר-יאסין, אלא בעיקר להעביר את היוזמה לידינו. יש לעבור ממגננה להתקפה ולהעביר את הקרב לשטחו של האויב. כיבוש הכפר יוכיח לערבים כי מי שמתקיף עלול גם להיות מותקף. הכיבוש יביא גם להעלאת המורל בקרב תושבי ירושלים ויחזיר להם את ביטחונם העצמי שאבד. באשר לצד המדיני, יהיה בכיבוש משום שינוי תפיסה והוא יביא למפנה במלחמה; לא עוד פעולות עונשין, אלא כיבוש לשם החזקה במקום. יידעו העם והעולם כי היהודים אינם מוכנים לוותר על ירושלים, ואם יהיה צורך, יכבשוה בכוח הנשק. (יש לציין, כי במבצע "נחשון", שהחל מספר ימים לפני כיבוש דיר-יאסין, השתלטו כוחות ה"הגנה" על הכפרים הערביים אשר בצדי הכביש, אלא שההשתלטות היתה זמנית, ולאחר העברת השיירות לירושלים נִנטשו הכפרים שנכבשו, מלבד הקסטל).
רענן הוסיף ואמר כי מאחר שמדובר בכיבוש ולא בפעולת עונשין, יש להימנע מפגיעה בערבים שלא לצורך. במיוחד הזהיר חזור והזהר שלא לפגוע בזקנים, נשים וטף. זאת ועוד: כל ערבי שייכנע, אפילו הוא לוחם, יש לקחתו בשבי ולא לפגוע בו בשום צורה שהיא, והוסיף כי "בשבויים יש לנהוג על-פי אמנת ג'נבה". רענן סיפר שכדי למנוע קורבנות מיותרים, הוחלט כי את הפעולה יפתח משוריין מצויד ברמקול, אשר ייכנס לכפר לפני הפתיחה באש. באמצעות הרמקול יודיעו לתושבים כי הכפר מוקף על-ידי אנשי אצ"ל ולח"י והתושבים נקראים לעזוב את הכפר לכיוון עין-כרם או להיכנע. בהמשך ההודעה נאמר כי הדרך לעין-כרם פתוחה ובטוחה.
לאחר דברי רענן, הועברה רשות הדיבור ליהושע גולדשמיד ("גל"). הוא הסביר, כי מטרת הפעולה היא כיבוש הכפר, טיהורו והחזקתו. כאמור, בן-ציון כהן ("גיורא") נתמנה מפקד הפעולה ואני מתמניתי לסגנו. התוכנית היתה לתקוף את הכפר בשני ראשים: כוח של שתי מחלקות אצ"ל, בפיקוד יהודה לפידות ("נמרוד") ומיכאל חריף ("מאיר"), יתקוף מכיוון בית-הכרם, וכוח של מחלקת לח"י יתקוף מכיוון גבעת-שאול. כמו כן הופרש כוח קטן של כיתה בפיקודו של יהודה טרייביש ("מנשה"), כדי לתפוס את המשלט מדרום לכפר (בכיוון הר-הרצל), ותפקידו למנוע הגעת תגבורת ערבית מעין-כרם וממלחה.
בשעה שתיים אחר חצות הוסעו לוחמי האצ"ל מבסיס "עץ חיים" לבית-הכרם. הכוח צעד לתוך הוואדי, שם התפצלו הכיתות, וכל כיתה עלתה במעלה הטראסות לשטח הפעולה המיועד לה.
יחידת לח"י נערכה בגבעת-שאול ומשם התקדמה לעבר היעד. חלק מן הכוח התקדם מאחורי המשוריין שנשא את הרמקול ונסע בשביל המוביל למרכז הכפר. (את הרמקול השיגו מחנותו של פרץ אפשטיין שהיה איש ההגנה. תחילה ניסה להשתמט מנתינתו, אולם לבסוף הצליחו אנשי לח"י לקבל ממנו את הרמקול והשאירו אצלו פיקדון של 75 לירות).
סמוך לשעה 04:25 הבחינו שומרי הכפר בתנועה חשודה. ואחד מהם צעק בערבית "מחמוד". אחד מלוחמי האצ"ל חשב שפונים אליו בסיסמה "אחדות" וענה בעברית את חלקה השני של הסיסמה - "לוחמת". הערבי פתח באש ובעקבות כך החל ירי מכל הכיוונים.
המשוריין נושא הרמקול התקדם במעלה השביל וכאשר הגיע למבואות הכפר נתקל בתעלה שנחפרה לרוחב הדרך ונאלץ לעצור. הרמקול הופעל וההודעה שנמסרה בו נשמעה רק בכניסה לכפר. מן הבתים הסמוכים נפתחה על המשוריין אש חזקה והיה צורך לחלץ את הלוחמים שנתקעו בתוכו. נמסר על פצועים ויחידה של עזרה ראשונה יצאה מגבעת-שאול לכיוון המשוריין. בצוות היו גם בחורות, ואחת מהן, דבורה שמחון, נפצעה בידה בשעה שחבשה את אחד הפצועים.
יתר היחידות פתחו בהסתערות, שהיתה מלווה בהתפוצצויות ויריות רבות. התנגדות הערבים היתה חזקה מאוד, וכל בית הפך לעמדה מבוצרת. הלחימה היתה קשה והתנהלה מבית לבית. רבים מן התוקפים נפגעו כבר בהסתערות הראשונה, ביניהם מפקדים רבים שצעדו, כמקובל, בראש יחידתם.
כאשר נכבש מרכז הכפר, רוּכזו כל הפצועים באחת החצרות, ולאחר חבישה ראשונית נבדקו דרכים לפנותם. בין הפצועים שכב "יפתח" (יהודה סגל), שנפגע קשה בבטנו מצרור כדורים. מעיו יצאו החוצה, אולם הוא היה בהכרה מלאה. כאשר ניגשתי אליו כדי לשאול לשלומו, אמר: "נמרוד, אתה חבר טוב שלי. עשה לי טובה ותקע לי כדור בראש, כי איני יכול לסבול יותר את הכאבים". יפתח הושכב על דלת שנעקרה ממקומה (אלונקות לא היו) וארבעה בחורים נשאוהו לכיוון גבעת-שאול. התברר, כי הדרך היתה חסומה באש שנורתה מבית המוכתר, שחלש מן הגבעה על כל הסביבה והיה צורך למצוא דרך עקלתון. יפתח הגיע בשלום לגבעת-שאול, משם פונה מיד לבית-החולים. פצוע נוסף היה גיורא, מפקד הפעולה, שרגלו נפגעה מכדור שנורה מאחד הבתים.

\"\"
ההתקפה על דיר-יאסין


הקרב, שהתנהל בשטח בנוי, היה איטי וגרם אבדות כבדות לשני הצדדים. כדי לשתק את מקורות הירי נאלצו הלוחמים להשתמש ברימונים, ובכמה מקרים אף לפוצץ בתים באמצעות מטען חומר-נפץ. היריות נורו מכל הכיוונים, אולם המוזר ביותר היה שגם מכיוון הר-הרצל, שם היתה אמורה להיות היחידה בראשותו של "מנשה" (יהודה טרייביש), ניתכה אש חזקה. כעבור זמן קצר יצאו מכלל פעולה כמחצית מן הבחורים שהיו בכוח התוקף; חלקם הגדול פצועים וכן אלה שטיפלו בהם. ואם לא די בזאת, הרי שגם התחמושת אזלה ולא היה במה להמשיך את הלחימה. למרבה המזל, נמצא באחד הבתים מחסן תחמושת, אשר בעזרתו ניתן היה להמשיך את הקרב.
דו"ח על מהלך הקרב הועבר על-ידי רצים אל המטה בגבעת-שאול (מכשירי קשר לא היו אז בידי האצ"ל או לח"י). כאשר הגיעו הידיעות על מספר הנפגעים, שהלך ורב, וכן על המחסור בתחמושת, יצאו כמה אנשי לח"י למחנה "שנלר", וביקשו מיחידה של הפלמ"ח לבוא לעזרת התוקפים. לאחר קבלת אישור ממטה החטיבה, יצאו אנשי הפלמ"ח במשוריין, שהיה מצויד במקלע ובמרגמה של שני אינטש. עם הגיעם לכפר, ירו לעבר בית המוכתר מספר פגזים וכן צרורות מן המקלע. באותו זמן ממש, ללא תיאום מוקדם עם הפלמ"ח, הסתער יוסף אבני בראש מספר לוחמים על בית המוכתר. ההסתערות עלתה יפה, והבית נכבש וטוהר. עם ההשתלטות על בית המוכתר פסקה האש וכיבוש הכפר הושלם. אבני כל-כך התרגש על שעלה בידו לשתק את האש מבית המוכתר, עד שלא שם לב כי נפצע וכל פניו היו מכוסים בדם. הוא נחבש ופונה מיד לבית-החולים. כאשר ביקרתי בבית-המוכתר מיד לאחר הכיבוש, מצאתי על המרפסת שני ערבים הרוגים, לבושים בבגדי נשים ורובים בידיהם.
לאחר כיבוש בית-המוכתר שככה האש, ויצאת לסיור בכפר. עליתי על גג אחד הבתים שהיה בן שתי קומות, כדי להשקיף על הסביבה כולה. בהגיעי לגג, נתגלה לפני המחזה הבא: על הרצפה שכב לוחם ערבי הרוג, לבוד במדי צבא (כנראה עיראקי), לידו רובה ועל גופו חגורת כדורים. עמדתי על מקומי והתבוננתי בלוחם הערבי ההרוג כמהופנט. לנגד עיני עברו תמונות חברי שנהרגו ונפצעו במלחמה הארורה הזאת, שנכפתה עלינו על-ידי הערבים, אשר שלמו אף הם מחיר יקר. האומנם לא היה אפשר להסדיר את הסכסוך בינינו ללא שפיכות דמים? מחשבותיי נותקו על-ידי שריקת כדור שעבר בסמוך לראשי ונתקע בקיר. התעוררתי בן-רגע וקפצתי מן הגג, לא לפני שלקחתי את הרובה שהיה מונח על הרצפה. הצליפות נמשכו כל שעות אחר-הצוהריים ונפסקו רק עם רדת החשכה.
לפנות ערב באה יחידה מן העיר להחליף אותנו ולקבל לידה את השמירה על הכפר. צעדתי לעבר גבעת-שאול, שם עליתי על אופנוע ודהרתי אל בית החולים כדי לבקר את הפצועים. לתדהמתי גיליתי ששכחתי להסיר מעלי את הרובה והיתה זו הפעם הראשונה שעברתי ברחובה של עיר עם נשק באופן גלוי. היה זה ערב שבת, והיהודים בלבוש חגיגי עשו דרכם לבית-הכנסת. המון אדם שמילא את המדרכות, הריע לי בעוברי ובכך הביע את אהדתו לארגוני המחתרת שיצאו להכות באויב. בהגיעי לבית-החולים המאולתר שלנו, "החלמה", שמחתי לפגוש שם את נורית, שבאה לעזור בטיפול בפצועים. נתתי לה כמזכרת "שברייה" יפה (סכין שהערבים נהגו לשאת בחגורתם) אשר הבאתי מן הקרב.
לימים נתקלתי בארכיון ההגנה במסמך הבא: 7

\"\"


(רם) 13.4.48
הנידון: מרפאת אצ"ל
בפינת הרחוב רד"ק וברטנורא, בבית יוסף וינברג, נראו בשבועיים האחרונים ריכוזי אנשי אצ"ל...
לאחר ההתקפה על דיר-יאסין, הובאו לבית זה פצועי האצ"ל. בבית זה בקומה השנייה גר רופא למחלות פנימיות בשם ד"ר מ. איצקוביץ - יש לשער שהמרפאה בדירתו.
ביום 11.4.48 נראו בשעות אחצ"ה נכנסים לבניין לאון פרחי רות שניאורסון. היא לבשה חלוק לבן.
ביום 12.4.48 נראתה במקום רחל ברנדויין כשהיא לובשת חלוק לבן.
על הגזוזטרה של הדירה ישבו מספר אנשי אצ"ל, כולם לבושים פיג'מות מאותו צבע (כחול עם פסים).


לאחר הקרב, נודע מה אירע ליחידתו של מנשה. כאשר הגיעו אל המשלט שחלש על הדרך לעין-כרם, נפתחה עליהם אש חזקה. אחד הבחורים, אפרים יעקבי ("עודד") נהרג ושניים נפצעו, ביניהם יוסף רונן-פרנקנטל ("יפרח") ששימש סגנו של מנשה, וכאשר אזלה התחמושת, נסוגו לבית-הכרם. בדרכם לקרב, פגשו ביחידה של ה"הגנה" שהתבצרה בעמדת ה"שריפה", אשר קיבלה ידיעה מוקדמת על הפעולה ואיחלה לאנשי האצ"ל הצלחה במשימה. בנוסף לאפרים יעקבי, נהרגו בקרב על דיר-יאסין גם עמוס ברנס, גרשון מנוח, יהודה סגל ("יפתח") (שמת מפצעיו כעבור מספר ימים), ארבעתם אנשי אצ"ל, ויוסף יגן ("אלדד") איש לח"י.
רק כעבור שנים, הותר לפרסום הדו"ח של "אליעזר" - קצין מודיעין של ה"הגנה", המתאר את חלקה של ההגנה בקרב על דיר-יאסין. וכך נאמר בדו"ח בין השאר: 8

\"\"


[...] בשעות הבוקר הוחלט לסייע באש. עזרה זו התבטאה בשתי פעולות:
א. מניעת הגישה של כוחות המילואים הערביים העולים ממלחה ומעין-כרם למקום.
ב. פגיעה בערבים אשר התבצרו על הרכס המערבי של הכפר, מן העורף.
שתי הפעולות התבצעו מן העמדות ב'שריפה'. לפגיעה בעורף הערבים הובא למקום 'שפנדאו'. הערבים הופתעו מן האש וסבלו אבידות ניכרות כשהם נאלצו להתגלות לעמדותינו ...



עם סיום הקרב, התברר כי מאות מבין תושבי הכפר נסוגו לעין-כרם, בנצלם את העובדה שהדרך לשם היתה פנויה. אלה שנותרו בכפר, נכנעו ונלקחו בשבי. השבויים, רובם נשים וילדים, הועלו על משאיות והועברו דרך רחובות ירושלים המערבית למזרח העיר, שם נמסרו לידי אחיהם הערבים.

\"\"
דיר-יאסין לאחר הכיבוש


לאחר תום הקרב, ביום השישי בערב, הסתובבו בכפר עיתונאים זרים שביקשו מידע על אשר אירע. במקום היה גם קלמן ברגמן ("דן"), ששימש מפקד ה"דלק" (שירות הידיעות של האצ"ל) בירושלים והיה חבר מפקדת המחוז. הוא כינס במקום מסיבת עיתונאים מאולתרת, בה סיפר על מהלך הקרב. הוא אמר כי הפעולה בוצעה בידיעת ההגנה, וכי נתנו הוראות חמורות ללוחמים שלא לפגוע בנשים וילדים. כן סיפר על האבדות הרבות שנגרמו כתוצאה מניהול קרב בשטח בנוי וכי אותם תושבים שנכנעו, נלקחו בשבי והועברו למזרח ירושלים. בסיום דבריו אמר כי: 9
[...] כיבוש דיר-יאסין הוא השלב הראשון. בכוונתנו לתקוף, לכבוש ולהחזיק עד אשר כל ארץ-ישראל תהיה שייכת למדינה היהודית ... ובאם הבריטים יבואו לכפר, נלחם בהם [...]

ההערה האחרונה באה בגלל החשש שהבריטים ינצלו את העובדה שבכפר ישנו ריכוז גדול של אנשי אצ"ל ולח"י, וינסו לתקוף אותם. ואמנם, התברר כי הנציב העליון ערך התייעצות עם מפקד הצבא הבריטי והם החליטו להפציץ את הכפר מן האוויר. אלא שעד שנעשו הסידורים הטכניים לביצוע ההפצצה (מטוסי חיל-התעופה המלכותי כבר הועברו מארץ-ישראל לארצות השכנות), עזבו כוחות אצ"ל ולח"י את הכפר. אגב, נשקלה גם הפעלת כוחות היבשה, אלא שהרעיון נדחה בגלל האבדות הרבות שעלולות היו להיגרם לבריטים בקרב כזה.
לאחר כיבוש הכפר, הגיעו למקום נציגי הצלב האדום וטיפלו בהעברת השבויים אל האזור הערבי של ירושלים. כמו-כן הודיעו כי הם מנהלים מגעים עם הערבים בדבר העברת הגוויות לירושלים המזרחית ועל-כן נתבקשו אנשי האצ"ל שלא לקבור אותם. הרופא המחוזי של ההגנה נפגש אף הוא עם נציגי הצלב האדום ובתיאום איתם שלח לדיר-יאסין ביום ראשון 11 באפריל שתי משאיות כדי להעמיס עליהן את הגוויות. בעוד אנשי האצ"ל עוסקים בהעמסת הגוויות, הגיעה בשעה 15:00 ידיעה מהצלב האדום שהערבים מסרבים לקבל לידם את הגוויות ועל-כן יש לקבור אותן בכפר. זו היתה הסיבה שהגוויות נשארו פזורות בכפר במשך מספר ימים ולא נקברו מיד לאחר הקרב. 10
למחרת כיבוש דיר-יאסין הפגיזו תותחי האויב, שהוצבו בנבי-סמואל, את שכונת גבעת-שאול. היתה זו ההפגזה הראשונה על ירושלים, והיא גרמה בהלה גדולה. 3 יהודים נהרגו ו-7 נפצעו. חלק מן התושבים ארזו את חפציהם ונדדו אל קרובים בחלקים אחרים של העיר, אולם עד-מהרה התברר, כי מלבד הרעש הגדול, לא גרמה ההפגזה נזקים רציניים. התושבים הבינו כי השד אינו נורא כל-כך וחזרו לבתיהם. היה זה אות הפתיחה לשורה ארוכה של הפגזות, שהלכו וגברו עם כניסתו של הלגיון הערבי לירושלים, הפגזות שהפילו חללים רבים ושיבשו את החיים הסדירים בעיר. אולם כבר באותו יום שבת התברר לנו, כי הפגזים אינם מסוגלים להרוס את בתי האבן של העיר וכי על-ידי הפגזות בלבד לא ניתן יהיה לכבוש את העיר.
הידיעה על כיבוש דיר-יאסין פשטה בעיר, ויהודי ירושלים קיבלוה בסיפוק רב. השמחה היתה גדולה לא רק משום שעם הכיבוש יכלו תושבי השכונות המערביות לנשום לרווחה, אלא מעצם העובדה שהיוזמה עברה לידי היהודים. כיבוש הכפר היווה השלמה לפריצת הדרך במסגרת מבצע "נחשון", והפיחה תקווה בלב יהודי ירושלים. כיבוש דיר-יאסין החזיר ליהודי ירושלים את הביטחון העצמי שכה חסר להם. הסיסמה "אחדות לוחמת" חדרה לתודעתו של היישוב היהודי בירושלים וסימנה את המפנה שחל בהדיפת התקפות הערבים. בימים שלאחר הקרב, נהרו רבים לבסיס "עץ-חיים" כדי להביע את הזדהותם עם לוחמי האצ"ל.

עובדות ופרשנויות
רבות נכתב ונאמר על אשר אירע בדיר-יאסין, עד כי הקרב שנערך בבוקר ה-9 באפריל הפך להיות "פרשת דיר-יאסין". חשוב לנתח את העובדות ולהפרידן מן הפרשנות.
השאלה הראשונה שחשוב לבררה קשורה במספר האבדות שהיו לערבים בקרב על דיר-יאסין.
בשידור הרדיו של האצ"ל, "קול ציון הלוחמת", ששודר מתל-אביב במוצאי-שבת 10 באפריל, נאמר כי לפי ההודעה שהגיעה באלחוט ממפקדת האצ"ל בירושלים, היו לתוקפים ארבעה הרוגים (מספר ההרוגים עלה אחר-כך לחמישה, כאשר "יפתח" הפצוע מת מפצעיו) ו-32 פצועים. בקרב הערבים, נאמר בהודעה, נהרגו מאתיים. (בשידור מאוחר יותר עלה מספר ההרוגים ל-240) 11
הידיעה שנמסרה מירושלים בדבר מספר ההרוגים הערביים לא היתה נכונה. מפקד האצ"ל בירושלים הגזים בהרבה במספר ההרוגים במתכוון, ועשה זאת במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית. בעדותו סיפר רענן, כי כאשר הודיע באלחוט למפקדה בתל-אביב על 240 הרוגים ערביים, לא ידע מה היה מספרם המדויק. את המספר 240 בדה מלבו בשעה שידע בבירור כי מספר ההרוגים האמיתי נמוך בהרבה. פרסום מספר מוגזם של הרוגים, גרס רענן, יעורר פחד ומבוכה בקרב ערביי ארץ-ישראל וירתיע אותם מלתקוף את היהודים. 12 מעניין לציין, כי הוועד הערבי העליון חשב כי פירסום מספר רב של הרוגים ערביים יעורר את הלוחמים הערביים לנקמה ויפיח בהם רוח קרב. לכן הלך הוועד הערבי העליון בעקבות האצ"ל והודיע כי בקרב על דיר-יאסין נהרגו 254 ערבים. רק לאחר-מכן התברר להם ששגו, מאחר שהפרסום הכניס פחד בלב הערבים.
בעדותו של יהושע אריאלי (מפקד הגדנ"ע בירושלים, שנכנס עם יחידתו לדיר-יאסין לאחר צאת האצ"ל את הכפר), שהיה אחראי על קבורת הגוויות, נאמר כי הם קברו כ- 80 גוויות וכן פוצצו בית אחד שנשארו בו כ-30 גוויות. 13 ובמחקר שנעשה באוניברסיטת ביר-זית נאמר כי מספר ההרוגים בדיר-יאסין הגיע ל - 107. 14
ספירה מדויקת של הקורבנות הערביים נעשתה לאחר הקרב על-ידי שני רופאים, ד"ר ז. אביגדורי (שהיה יו"ר סניף ירושלים של הסתדרות הרופאים בא"י) וד"ר א. דרויאן (ששימש כסגנו). רופאים אלה הופיעו בכפר וביקשו רשות לבדוק את גוויות החללים. הם סיפרו כי נשלחו על-ידי הסוכנות היהודית כדי לדווח על התעללות ומעשי נבלה אחרים שביצעו אנשי אצ"ל ולח"י בערבים, אולם אם תינתן להם האפשרות להסתובב בכפר באופן חופשי וללא שום מגבלות, אמרו, יכתבו בדו"ח רק את אשר יראו עיניהם. וכך אמנם היה: הם עברו מבית לבית באין מפריע, ספרו את כל הגוויות שהיו בכפר ואף בדקו את סיבת המוות. 15
לפי הזמנת הסוכנות היהודית לא"י ביקרנו אנו הח"מ ביום ב' 12.4.48 את הכפר דיר-יאסין בשעות לפני הצהרים.
את הכפר מצאנו ריק מתושביו. הבתים שביקרנו היו שדודים. המקומות בהם נמצאו הגופות הראו לנו מפקדי ההגנה, אצ"ל ולח"י. בדקנו את מצב הגופות של הערבים שנמצאו במקומות שונים.
מצאנו בחדר אחד אם עם ילד קטן בגיל שתים-שלוש, שהיו הרוגים ביריות. בחדר אחר של בית מצאנו 2 גופות של נשים מבוגרות גם-כן הרוגות ביריות. בבית על-יד מחצבת הכפר נמצאו 5 גופות ביניהם שני נערים; כולם גברים שנהרגו מיריות או פצצות. בוואדי מול המחצבות נגלו לפנינו כחמש-עשרה גופות שהיו מונחות אחד על-יד השני בלתי מכוסות, ביניהן שלושה-ארבעה ילדים בגיל מחצי שנה ועד שלוש שנים. בין הגוויות היו מספר נשים. בקבוצה זו לא בדקנו כל גופה וגופה לחוד. כל הגופות הנ"ל היו בתלבושות שלהן, האברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות. יש לציין כי הגופות לא נקברו במשך שלושה ימים והיו מונחות ללא כיסוי ולא ראינו כל סידור לקבורתם...
מן הדו"ח עולה כי בכפר נמצאו לא יותר מ-46 גופות. כמו כן, נאמר בו כי המוות נגרם על-ידי יריות או פצצות וכי "כל הגופות היו בתלבושות שלהן, האברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות".
אלא שהמספר 240, שפורסם על-ידי האצ"ל, צוטט בכל הפרסומים על כיבוש דיר-יאסין, מבלי לבדוק את אמיתותו. יתרה מזאת , גם אלה שידעו את האמת, העדיפו שלא לגלותה. הם השאירו את המספר 240 (או 254) שהיה נוח להם מבחינה תעמולתית.
עליית קרנו של האצ"ל בקרב הציבור היהודי היתה לצנינים בעיני מנהיגי היישוב. צריך לזכור כי באותם ימים דן הוועד הפועל הציוני בהסכם עם האצ"ל, אשר ראשי מפא"י התנגדו לו בכל תוקף. זה היה הרקע למסע ההשמצות שנפתח על-ידי הסוכנות היהודית בעקבות כיבוש דיר-יאסין.
שלושה ימים לאחר הקרב פירסם דוד שאלתיאל כרוז שטנה, מלא השמצות ושקרים, תוך התעלמות מן הדו"ח שקיבל מהרופאים שביקרו בכפר וכן מן הדו"ח שקיבל מיחידת ה"הגנה" שלקחה חלק בקרב. זאת ועוד, בכרוז התעלם שאלתיאל לחלוטין מן העובדה שהוא ידע ואף אישר את הפעולה וכן שכתב במכתבו ל"שפירא", כי כיבוש דיר-יאסין הוא חלק מתוכניות ה"הגנה". לעומת זאת, תיאר את אנשי אצ"ל ולח"י ככנופיית שודדים, שכל מעיינם רצח וביזה. בין השאר נאמר בכרוז כי: 16

לא לפעולה צבאית התכוונו אירגוני הפורשים בצאתם אור ליום שישי, אם כי בתעמולת לחישה פירסמו בקהל את הבדותה כי הם הולכים להציל את הקסטל. לו לתכלית צבאית נתכוונו ולא להפגנת תעמולה גרידא, הרי היו יוצאים לקיני הכנופיות שבמחוז ירושלים, מקום שם יכלו להקל על המערכה הכבדה בה נתונה הבירה. אולם הם בחרו באחד הכפרים השקטים שבסביבה ... ובמשך יום שלם עסקו חיילי אצ"ל ולח"י בשחיטת נשים וילדים, וכן גברים - לא בשעת פעולה, אלא במתכוון ובמישרין למטרת טבח ורצח בלבד ... הנני להצהיר כי שום יחידות של כוחות הביטחון היישוביים לא לקחו חלק בפעולה זדונה זו.

במשפט האחרון מתעלם שאלתיאל במודע מן העובדה שיחידה של הפלמ"ח הגיעה לכפרבאישורו ואף הפגיזה את בית-המוכתר במרגמה שהיתה ברשותה. וכך כותב מפקד היחידה, מרדכי ואג ("יאקי"), בדו"ח שנמצא בארכיון צה"ל ושהיה חסוי עד לאחרונה : 17

[...] בשעה 03:60 [ה-9 באפריל] הודיעוני על התקפת לח"י ואצ"ל על הכפר דיר-יאסין ועל מצבם המיואש שאין ביכולתם להוציא את פצועיהם. ביקשו נשק חיפוי ממני ואנשים למטרה זו, היות ואין להם בעלי מקצוע לנשק חיפוי (מרגמות).
שאלתי את רשות הממ"ז [מפקד המחוז, דוד שאלתיאל] על-ידי קצין המודיעין של הגדוד והתשובה היתה: עליך לצאת לכפר ולחפות על הוצאת הפצועים בלבד.

גם הסוכנות היהודית הצטרפה למסע ההשמצות, ובגילוי-דעת שנתפרסם ב-12 באפריל נאמר: 18

הנהלת הסוכנות היהודית קיבלה זה עתה פרטים מלאים יותר על כיבוש הכפר דיר-יאסין על-ידי קבוצת "הפורשים" ועליה להביע את רגשי זוועתה ובחילתה לאופי הברברי שבו בוצעה פעולה זו.
הסוכנות היהודית יודעת יפה על מעשי הברבריות שביצעו הכוחות הערביים במשך מספר החודשים האחרונים בהתקפותיהם על יהודים. הערבים נאשמו ברצח אזרחים, בהריגת פצועים, בהטלת מומים בגוויות מתים וכן בכך שלא לקחו שבויים אלא הרגו את אלה שנפלו לידיהם עד האיש האחרון. אף לא מלת-גנאי למעשי-ברבריות אלה נאמרה מפי ההנהגה הערבית.
אולם העובדות הללו אינן יכולות לשמש הצדקה למעשי אכזריות אלה מצד יהודים ...

תשובת האצ"ל לא איחרה לבוא, ובכרוז שפורסם מטעמו ישנה הכחשת ההאשמות של ה"הגנה" אחת לאחת. בכרוז נאמר, בין השאר, כי: 19

דיר-יאסין נכבשה בקרבות עזים. כמעט מכל בית ירו על חיילינו מרובים ומכונות-יריה. עדות לכך, המספר הגדול ביחס של נפגעינו, העולה על כמה עשרות, מלקוח הנשק שנפל לידינו וכן מספר ההרוגים העירקים והסורים שהם חלק מן הצבא הסדיר שחנה שם ...
חיילינו נהגו כפי שלא נהג שום צבא לוחם: הם ויתרו על גורם ההפתעה. בטרם החל הקרב הממשי, הזהירו בעזרת רמקול את תושבי הכפר וקראו לנשים ולילדים לעזוב מיד ולמצוא מקלט במדרון ההר ...
אנו מביעים צערנו הרב על שבין הנפגעים היו גם נשים וילדים, אך אין זו אשמת לוחמינו. הללו עשו את חובתם האנושית ולמעלה מזה ...

האצ"ל אף פירסם את מכתבו של שאלתיאל אל רענן, לפיו ידע שאלתיאל על-אודות הפעולה ואף אישר אותה. יתרה מזאת, שאלתיאל ציין במכתב כי כיבוש דיר-יאסין הוא חלק מתוכניות ה"הגנה". פרסום המכתב גרם מבוכה רבה בקרב צמרת ה"הגנה" ופגע קשות באמינותו של שאלתיאל.
הסוכנות היהודית הגדילה לעשות כאשר נוסף למלחמת הכרוזים אף שלחה מברק תנחומים למלך עבדאללה. 20
המברק שנשלח על-ידי הסוכנות היהודית למלך עבדאללה, היה ללא תקדים ולכן אומר דרשני. אפילו קירקברייד, הציר הבריטי בעמאן, ציין במברקו ללונדון את פליאתו מעצם שליחת המברק לעבדאללה. כי הרי ירדן היתה חלק מן הליגה הערבית, שהכריזה מלחמה על מדינת ישראל עוד לפני שזו קמה. חיילי הלגיון הערבי, ששהו בארץ-ישראל המערבית, השתתפו לא פעם במעשי האיבה שביצעו הערבים נגד היהודים. ירדן איפשרה לכוחות עירקיים לעבור בשטחה כדי להצטרף לכנופיות הערביות שנלחמו ביהודים, ואף בדיר-יאסין נמצאו חיילים עירקיים לצד אנשי הכנופיות. מכאן שיש לראות בירדן אויב או לפחות אויב פוטנציאלי. אלא שאולי זו הסיבה שהניעה את הסוכנות היהודית לשלוח את המברק לעבדאללה; לאותת לו כי הסוכנות היהודית אינה רואה בו אויב, וכי היא ממשיכה לעמוד מאחורי ההסכמה אליה הגיעו עוד בנובמבר 1947. 21 זאת ועוד: למרות היות עבדאללה המלך של עבר-הירדן המזרחי, הרי שלדידה של הסוכנות היהודית הוא שימש גם כמנהיגם הבלתי-מוכתר של ערביי ארץ-ישראל ולכן הוא היה הכתובת להתנצלות על "המעשה הברברי" שנעשה לערביי דיר-יאסין, שכלל לא היו אזרחים ירדניים. לדעתי, ביקשה הסוכנות היהודית לאותת למלך עבדאללה כי היא מסתייגת לא רק ממעשי "הפורשים" בדיר-יאסין, אלא גם או בעיקר מהכרזתם בדבר שחרור ירושלים והארץ כולה, דבר שעמד בסתירה מוחלטת למדיניות הסוכנות היהודית.
המלך עבדאללה לא קיבל את הסבריה של הסוכנות היהודית ודחה את התנצלותה. בתשובתו מציין עבדאללה כי מן המוסכמות היא, שהסוכנות היהודית מנהלת את הפעולות הציוניות בכל מקום, וכי שום יהודי לא יעשה דבר מנוגד למדיניותה. 22
דיר-יאסין הפך לשם נרדף למעשי זוועה שעשו היהודים בערבים, ולא אחת נוהגים להשתמש אף במושג "טבח דיר-יאסין".
הכפר הערבי דיר-יאסין שכן במקום בעל חשיבות אסטרטגית רבה, ובמלחמה שנכפתה עלינו על-ידי הערבים, לא היה מנוס מלכבושו. עניין כיבוש דיר-יאסין מצוי בפקודות פריצת הדרך לירושלים (מבצע "נחשון") וכן בתוכניות ההגנה על העיר, ואילולא כבשו את הכפר כוחות אצ"ל ולח"י, היו עושים זאת כוחות ההגנה במועד אחר. כך שכל הדיבורים בדבר היות דיר-יאסין כפר "שוחר שלום", הם פטפוטים בעלמא.
אולם השאלה המרכזית היא האומנם היה טבח בדיר-יאסין והאם היתה התעללות בגוויות הערבים?
טבח, פירושו הרג בני-אדם חסרי מגן. בשנת 1929, כאשר התנפלו הערבים באישון לילה על יהודי חברון השלווים ושחטום בכל הבא ליד - היה זה טבח. כאשר התנפלו בחודש פברואר 1948 פועלים ערביים בבתי-הזיקוק בחיפה על עמיתיהם היהודים שעה שבאו לעבודה, ורצחו בדם קר למעלה מ-40 יהודים - היה זה טבח. בשתי הדוגמאות, הטבח תוכנן מראש ומעשי הרצח היו בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". גם הרצח המתועב של תושבי כפר-עציון בידי חיילי הלגיון הערבי, לאחר שהמגינים נכנעו ונשארו חסרי מגן - היה טבח.
ומה קרה בדיר-יאסין?
ראשית, יש לזכור את ההוראות החמורות שניתנו ללוחמים לפני היציאה לקרב, לא לפגוע בנשים, זקנים וילדים. כמו כן נאמר מפורשות כי כל ערבי שייכנע, אפילו הוא לוחם, יש לקחתו בשבי ולנהוג בו על-פי אמנת-ג'נבה.
שנית, נעשה בדיר-יאסין מעשה ללא תקדים: על מכונית משוריינת הותקן רמקול ובאמצעותו ביקשו התוקפים להודיע לתושבים כי הדרך לעין-כרם פנויה ובטוחה וכי כל מי שיעזוב את הכפר - לא יינזק. על-ידי השימוש ברמקול, ויתרו התוקפים על אחד הגורמים החשובים ביותר בעת קרב - הוא גורם ההפתעה. מפקד המחוז של האצ"ל בירושלים גרס כי יש למנוע קורבנות בקרב האוכלוסייה הערבית אפילו במחיר ויתור על גורם ההפתעה. אף הערבים אינם מכחישים את השימוש ברמקול, ובפרסום של הליגה הערבית בנושא "התוקפנות הישראלית", נאמר בין השאר: "בליל ה-9 באפריל 1948, הופתע הכפר הערבי השקט דיר-יאסין על-ידי רמקול, שקרא לתושבים לפנות מיד את המקום". 23
שלישית, הכול מודים כי בדיר-יאסין התנהל קרב קשה, בו היו הערבים מבוצרים בבתי האבן של הכפר, בעוד התוקפים חשופים לאש האויב. האש העזה שנורתה מן הבתים אילצה את התוקפים להסתער תוך שימוש ברימונים ובכמה מקרים אף לפוצץ את הבתים . כך קרה שבין ההרוגים נמצאו גם נשים וילדים.
כאן המקום לצטט את דברי בן-גוריון במרכז מפא"י עוד בינואר 1948: 24
זוהי מלחמה ואין כל אפשרות - אני רוצה להדגיש זאת בבהירות הגדולה ביותר - של הבחנה אינדיבידואלית. אי-אפשר להימנע במלחמה מפגיעה באנשים חפים מפשע
למספר ההרוגים יש חש<
0 Comments|4 Views|View full article
Important:70 שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו
Posted by: אביבה פרידמן on Jan 27 2015 17:48
משפחות רבות חסרות סבים וסבתות..דודים ובני דודים שנשמדו. שואת העם היהודי היא חסרת תקדים בכל מובן של אכזריות ורוע אנושי. לזכור, תמיד.
0 Comments|2 Views|View full article
Important:סיפורה המעניין של יהדות פינלנד
Posted by: אביבה פרידמן on Jan 27 2015 17:32

פינלנד

שלווה צפונית

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: חיילים רוסים שהגיעו לפינלנד בחרו להישאר בארץ איילי הצפון ויסדו שם קהילה יהודית שקיימת עד היום. במלחמת העולם השנייה נלחמו צאצאיהם לצד מדינות הציר.

\"פינלנד\"

סיפורה של הקהילה היהודית בפינלנד, הקהילה הצפונית ביותר באירופה, מרתק ביותר – אף שמדובר באחת הקהילות הצעירות והקטנות במונחים אירופיים.
כאשר באים להכיר קהילה יהודית בתפוצות ולעמוד על קנקנה, אחת משאלות המפתח היא מקורם של היהודים הראשונים. אינה דומה קהילה אשר ראשוני היהודים התיישבו בה אחרי חורבן הבית או גירוש ספרד, לקהילה אשר ראשיתה ביהודים ניצולי שואה; איננה דומה קהילה אשר חבריה הם יוצאי חלב שבסוריה לקהילות אשר הגיעו מאשכנז ומפולין. מקורה של הקהילה היהודית בפינלנד הוא ב"קנטוניסטים" – הלא הם החיילים היהודים ששירתו בצבא הרוסי, ועם שחרורם הורשו להתיישב במדינה במאה ה-19.
פינלנד לא פתחה את שעריה לרווחה ליהודים במהלך ההיסטוריה. רק במחצית השנייה של המאה הי"ט הורשו יהודים להתיישב בתחומי פינלנד של היום, ורק במאה העשרים זכו לזכויות אזרחיות. האזור בו נמצאת כיום פינלנד היה למשך למעלה מחצי מילניום, עד 1809, חלק מהממלכה השוודית. על פי החוק השוודי בתקופה זו, ליהודים היה מותר להתגורר רק בשלוש ערים מרכזיות בממלכה, אף אחת מהן לא בשטח פינלנד. ב-1809, כתוצאה מכישלונה של שוודיה במלחמה מול רוסיה כחלק ממלחמות נפוליון, איבדה שוודיה שליטה בפינלנד וזו הפכה לדוכסות השייכת לאימפריה הרוסית. למרות זאת, החוקה ומערכת המשפט השוודית נשמרו בדוכסות וכך גם האיסור על התיישבות היהודים.
ברם, החוק הרוסי התיר לחיילים היהודים בצבא הצאר הרוסי, ששירתו בפינלנד במחצית הראשונה של המאה ה-19, להישאר בפינלנד עם משפחותיהם לאחר שחרורם, והם קיבלו זכויות כחיילים. החלטה מעניינת זו משנת 1858 מתחילה את ההיסטוריה היהודית הפינית.
חיילים אלה הם אשר בנו את תשתית הקהילה הקיימת עד היום. לחיילים בפינלנד הצטרפו מאוחר יותר יהודים מרוסיה, מפולין ומליטא. לקראת סוף שנות ה-30 של המאה ה-20 קיבלו כ-250 פליטים יהודים ממרכז אירופה אישור כניסה לפינלנד, ובשנים האחרונות מספר יהודים מברית-המועצות לשעבר, מפולין וממקומות שונים ממזרח אירופה, מצאו מקלט במדינה.
בית הספר היהודי הראשון נפתח בפינלנד בשנת 1840. החברה קדישא הוקמה בשנת 1864, והרב הראשון, הרב נפתלי צבי אמסטרדם, הגיע להלסינקי בשנת 1867. קהילה יהודית מסודרת הוקמה רק בשנת 1903, ובית הכנסת הראשון נבנה בשנת 1906. באותה תקופה גרו בפינלנד כאלף יהודים.
כל דאלים גבר
במשך המאה ה-19 חייהם של היהודים בפינלנד היו חיים דתיים. החיילים היהודים-הרוסים היו רובם ככולם יהודים שומרי מצוות אשר עזבו את השטייטל מתוך צורך או חובה להתגייס לצבא הרוסי, והם הקפידו לשמור בפינלנד על המצוות והמנהגים אשר למדו בבית אבא ברוסיה. הם המשיכו לדבר ביניהם יידיש ואף לשיר שירי עם ביידיש. ניגונים רבים נשתמרו מהחיילים הקנטוניסטים של אותה תקופה, וגם בחתונות השתתפו כליזמרים ורקדו ריקודים כנהוג בעיירה היהודית. כמובן שלא היתה כל התבוללות ולא היו נישואי תערובת עם נשות המדינה.
בביקורי בפילנד שאלתי את ראשי הקהילה כיצד מצאו החיילים היהודים בנות זוג אם לא התחתנו עם בנות הארץ? נשיא הקהילה השיב לי בסיפור מדהים ואמיתי:
"החיילים היהודים מצאו דרך מאוד מקורית לפתור את בעיית השידוכים. החיילים פנו לרבנים בקהילותיהם המקוריות ברוסיה, בליטא ובאוקראינה, וביקשו שישלחו להם נשים... ואכן, אחת לכמה חודשים היתה מגיעה עגלה רתומה לסוסים ובתוכה נשים יהודיות אשר הגיעו מהעיירות ומהכפרים היהודיים ישר לשוק היהודי, למקום שבו עבדו הרווקים היהודים הזקוקים לשידוך".
ותיקי הקהילה יודעים לספר שבחירת הנשים היתה מתבצעת בדרך של "כל דאלים גבר", כלומר החזקים ביותר זכו ל"זכות קדימה" בבחירת בנות זוגם העתידיות...
ב-1889 חוקקה הממשלה חוק מיוחד הנוגע לנוכחות היהודים בפינלנד ומצר את צעדיהם: על פי החוק הותר למספר יהודים, שהוזכרו בשם, להישאר במדינה רק עד להודעה חדשה, ולהתגורר רק בערים מסוימות שהוקצו להם. מחוץ לתחום זה ניתנו להם רק אישורי ביקור זמניים, בעלי תוקף של עד שישה חודשים. עוד קבע הצו כי המקצועות הפתוחים ליהודים יהיו מסחר בבגדים מיד שנייה בלבד, ונאסר עליהם להשתתף בירידים או לסחור מחוץ לעיר מגוריהם. ההפרה הקטנה ביותר של מגבלות אלו היוותה בסיס לגירוש מפינלנד. לילדים הותר להישאר בפינלנד רק כל עוד הם חיו עם הוריהם או לא נישאו. על היהודים שגויסו לצבא הרוסי בתוך פינלנד נאסר לחזור לפינלנד לאחר שחרורם.
המאבק לזכויות שוות ליהודים החל בפרלמנט הפיני בשנת 1872, אך רק ב-1917, כשזכתה פינלנד לעצמאות, זכו היהודים לזכויות אזרח. ב-22 בדצמבר 1917 אישר הפרלמנט חוק בנושא "בני דת משה" ((Mosaic Confessors. לפי החוק, יהודים יוכלו לראשונה להיות אזרחים פינים, ויהודים שאינם מחזיקים באזרחות פינית יזכו לאותו יחס חוקי לו זוכים זרים אחרים.
ספר תורה בחזית הנאצית
בין שתי מלחמות העולם גדלה האוכלוסייה היהודית בפינלנד לכ-2,000 נפש כתוצאה מהגירה, בעיקר מרוסיה הסובייטית בזמן התקופה המוקדמת של המהפכה. במלחמת העולם השנייה חתמה פינלנד ברית צבאית עם גרמניה נגד ברית-המועצות, ונלחמה לצד גרמניה הנאצית. יהודים פינים רבים נלחמו במלחמה לצד הצבא הגרמני נגד הרוסים. חברי הקהילה מספרים שלא פעם חיילים גרמנים נדרשו להצדיע לקצינים יהודים בצבא הפיני ולכבדם, כדי לשמור על הריטואל הצבאי.
אחת התופעות המיוחדות ויוצאות הדופן בהיסטוריה של אירופה היתה בית כנסת שדה שהופעל על ידי הצבא הפיני בחזית, עבור החיילים היהודים שנלחמו נגד הרוסים במלחמת העולם השנייה. בנים של חיילים וקצינים יהודים אשר שירתו בצבא בתקופה הזאת סיפרו לי שבמשך שנות המלחמה היה אוהל בו התכנסו היהודים להתפלל בשבת ובחול. אביו של נשיא הקהילה הנוכחי, יצחק סמולאר, היה גבאי בית הכנסת. באוהל היו ארון קודש וספר תורה קטן אשר נדדו ביחד עם החיילים ממקום למקום. ארון הקודש הקטן וספר התורה ההיסטורי שוכנים היום בבית המדרש של הקהילה בהלסינקי, ומהווים סמל ודוגמה לגבורה היהודית ולשמירה על המסורת היהודית.
למרות לחץ גרמני חזק, זוועות השואה נחסכו מיהדות פינלנד, גם תודות לעמידה האיתנה של הרשויות הפיניות שסירבו למסור את יהודי פינלנד לידי גרמניה. למעשה, ניתן לומר שלא היתה שואה בפינלנד. הממשלה הפינית סירבה לפעול נגד אזרחים פינים ממוצא יהודי והיהודים הפינים המשיכו ליהנות מזכויות אזרח מלאות לכל אורך המלחמה. רק במקרה אחד הרשו הפינים גירוש של פליטים יהודים מאוסטריה ומהארצות הבלטיות, וגם מצב זה הופסק אחרי שהיהודים הראשונים גורשו ונרצחו. נוצרים מפינלנד אף הקימו לזכרם בישראל את הכפר 'יד השמונה' שבהרי ירושלים (בשעת כתיבת מאמר זה, קיבלתי מידע מעניין מד"ר אפרים זורוף, יו"ר מרכז ויזנטל, הטוען שלאחרונה התגלה מידע חשוב לפיו פינלנד מסרה לגרמניה הנאצית חיילים יהודים-רוסים. על פי בקשת ד"ר זורוף, הוקמה לאחרונה ועדת חקירה בפינלנד לבחון את הנושא).
רצף היסטורי
בפינלנד חיים היום 1,500 יהודים, 1,300 בהלסינקי (עיר הבירה) ו-200 בעיר טורקו. הקהילה היהודית בטמפר הפסיקה את פעילותה ב-1981.
הקבוצות המרכיבות כיום את הקהילה הן צאצאים של החיילים היהודים-הרוסים, ישראלים אשר היגרו מהארץ לפינלנד ומעט מהגרים רוסים. מכיוון שיהודים המשיכו לגור בפינלנד במהלך מלחמת העולם השנייה, הרצף בין המהגרים הרוסים לבין בני הקהילה היום לא הופסק למעשה. רוב בני הקהילה היום הם פינים, ילידי פינלנד, נכדים לסבים שנולדו גם הם בפינלנד כצאצאים לקנטוניסטים היהודים. הרב של הקהילה בפינלנד, הרב משה אדלמן, מתאר את ייחודה של הקהילה ומסביר: "קהילה צפונית זו באירופה היתה מבודדת יחסית מהעולם היהודי בגלל מיקומה הגיאוגרפי, אבל הצליחה לבנות ולשמור על חייה היהודיים. החיים היהודיים שמרו על רצף בין העבר בשטייטל לבין ההווה בקהילה".
אחד הסיפורים המאפיינים את הרצון לשמור על הרצף ההיסטורי-קהילתי הוא שיפוצו של בית הכנסת הקהילתי לפני שנתיים, לכבוד היותו בן 100 שנה. ראשי הקהילה דאגו להביא אומנים מומחים לשימור מבנים. הם הורידו את שכבות הצבע שהצטברו במשך השנים עד שהגיעו לשכבת הצבע המקורית של בית הכנסת, והביאו אותה למצבה האוריגינלי לפני 100 שנה. כל זאת מתוך רצון לשמר את העבר של הקהילה וליצור רצף היסטורי.
רובם של הישראלים הגיעו בעקבות בנות זוג פיניות אשר הכירו בארץ או תוך חיפוש אחרי מקום עבודה באחת המדינות הידועות באירופה ובכל העולם ברמה הגבוהה של התנאים הסוציאליים הניתנים בה לאזרחיה. לעומת קהילות אחרות בעולם היהודי, בהן הישראלים מנותקים מהקהילה וחיים את חייהם בנפרד, בהלסינקי הם חלק אינטגרלי מהקהילה. הגעת הישראלים חיזקה את הקהילה מבחינה חברתית ורוחנית, וללא הגעתם בית הספר הקהילתי היה נסגר מחוסר תלמידים. מתוך כ-120 תלמידים בבית הספר היהודי, כ-60 הם בנים למשפחות של ישראלים. ללא ספק יש כאן פרדוקס ודילמה מעניינית: ירידה מהארץ, המחלישה את מדינת ישראל, מחזקת את הקהילות היהודיות בחו"ל. אחד המאפיינים של הקהילה בהלסינקי הוא האחדות והחיבור הקיימים בקהילה בין כל חבריה ופלגיה. הוותיקים והחדשים, הפינים והישראלים, האשכנזים והספרדים, כולם פועלים בצוותא ויוצרים משפחה אחת גדולה, קהילה לתפארת.
למרות היותה קהילה קטנה, הקהילה בהלסינקי נותנת את כל השירותים הדרושים ליהודים המבקשים לשמור על זהותם ועל חיים דתיים. יש בקהילה בית כנסת, בית ספר יומי, גן ילדים, בית אבות, חברא קדישא, תנועת נוער מכבי, שליח חב"ד, מסעדה וקייטרינג כשר, חנות כשרה, מקווה ורב. בבית הכנסת מתקיימות כל יום תפילות שחרית וערבית ובכל שבת עשרות רבות מחברי הקהילה באים לתפילה ולקידוש משותף.
מאמציה של הקהילה היהודית בהלסינקי לשמור על הגחלת היהודית מחממים את הלב, ומאפשרים לשמור על עתיד הקהילה גם במדינה הצפונית ביותר באירופה ואחת הקרות ביותר בעולם.
תודתי לקהילה היהודית בהלסינקי ולמנכ"ל מר דן קנטור על משלוח התמונות העתיקות של הקהילה, אשר פורסמו בספר "לחיים".
0 Comments|2 Views|View full article
Other:Happy Hanukah
Posted by: אביבה פרידמן on Dec 20 2014 05:52
\"FestivalDear friends,
Warmest wishes for a joyous Holiday
filled with light and joy.
Happy Hanukkah to you and your dear ones.
David & Aviva
0 Comments|4 Views|View full article
Family memories:עוד מידע על ר\' מתתיהו דייוויס
Posted by: אביבה פרידמן on Aug 23 2014 01:00

עוד על ר' מתתיהו דייויס - ר' מת'ס דייויס

בשנתתש״אבעודוצעירלימיםנחלהר׳אהרןבמחלתריאותקשה. ידידומ״בתי נייטין"הגאוןר׳מתתיהור׳מת׳סדייויסנהגלבקרוולסעדובחוליו.

הואגםדאג לפרנסתהמשפחהשנשברמטהלחמה. גםלאחרפטירתושלרביאהרן, המשיךרבי מת׳סלתמוךבמשפחהולסייעבפרנסתם. עזרתוזוהצילתםמחרפתרעבכאשרנותרו

ללאמשעןומשענה. כמוכןדאגלחינוכםשלהילדיםהיתומים.

המחלההכריעהאותו בעודובשיאפריחתו.ב כ״גטבתתש״בכרענפלהגאוןהצדיקר׳אהרןפישרזצ״ל, הג״רמתתי׳דייויסהיהמגדוליהת״חבירושלים. גברארבאבתורהובעלצדקהוחסדעצום. לאחר פטירתויצאספרו״מתת מלך״עלהרמב״םובונלקטו מחידושיו על הרמב"ם)ע״יהאחיםלביתפישרהג״רמאירצבי,הג״ראליעזרמשה,ובעיקרהג״רשלמה.

ראהגםאודותיובמאמרלתולדות הגת״רבענגיס, ״ישורק״יב. הדפסנומתורתולקמןבמדורזה..

רבנוהגרי״יזצ״לואחיושליט״אהרגישותמידהכרתהטובמיוחדתלהגאקר׳מת'סשכהסייע להםלהתגברעלהקשיים. הכרתהטובבאהלידיביטויבדרכיםשונותלמטיבולצאצאיו.

0 Comments|15 Views|View full article
Important:וינה והכלבים היהודים 1421 ועד היום...
Posted by: אביבה פרידמן on June 10 2014 18:50

ווינה והכלביםהיהודים

בשנת1420 ב– 23 במאיפרצהעלילהנגדיהודיאוסטריהבגיןחילול "לחםהקודש" באחת מערי

F,0 אוסטריה. הדוכסאלברכט החמישי

1 ניצלסיפור ישן שהתרחש מספר שניםקודםלכן, והוציא צו

גירוש ליהודי אוסטריה. את הענייםשבין יהודי ווינה גרשו בעודשאת העשירים שבהם אסרו והחרימו

את רכושם. במהלךמאסרם מתורבים מהיהודים תוך ניסיונות להמיר את דתם. את

הנותרים, כשלוש מאות אנשים, נשים וילדים העלו על המוקד יחד עם בית הכנסת בתאריך 12 במרץ 1421. אבני בית הכנסת שנהרסו שימשו לאחר מכן לבניית האוניברסיטה בעיר.

לכבוד מאורע חשוב זה, של חיסול הנוכחות היהודית בעיר וינה, הוצב על קיר הבניין הצופה על מקום האירוע, תבליט ומתחתיו כתובת בלטינית. התבליט מתאר טיהור של אדם עלידי הזלפה עליו של מי הירדן, ואילו נוסח הכתובת הוא כדלהלן:

לטינית

Flumina Jordani tergunturlabe malisque

corpora cum cedit, quod latet omne nefas.

Sic flamma assurgens totam furibunda

per urbem 1421 Hebraeum purgat crimina

saeva canum. Deucalioneis mundus purgatur

ab undis sicque iterum poenas igne furiente luit.

אנגלית

In the waters of the Jordan, their bodies were cleansed of filth and malady. And all

that was hidden and sinful disappeared. Thus arose in 1421 the flames of hatred

throughout the city and expiated the horrible crimes of the Hebrew dogs. As the world

was once cleansed by the Deucalion [Noah’s] flood, so were all sins atoned in the

raging flames.

עברית

גופם נוקה מזוהמה והמחלה במימיהירדן, וכל מה שהיה חבוי והחטא נעלם. כך הועלת הבשנת 1421 אש השנאה בכל רחבי העיר, וכפר על הפשעים הנוראים של הכלבים העברים [היהודים. כמו שבימי נח, העולם נוקה פעם אחת עלידי מבולולכן כל החטאים כופרו בלהבותהמשתוללות.

עד כאן התיאור היסטורי על אשר ארע במחצית המאה ה– 15 לספירה. אלא שכאשר ביקרתי במקום בסוף חודש נובמבר בשנת2013 , חמש מאות תשעיםושתיים ( 592 ) שנה לאחר אותו אירוע.

"נדהמתי לראות כי התבליט עם השלט הנ"ל בלטינית מתנוסס לראווה באמצע "כיכר היהודים"

לנוכחה האנדרטה לנספים היהודים בשואה שעומדת על מקום בית הכנסת שהאוטרים החריבו.

באותואירוע. קשה להאמין כי השלט עם מילות הגנאי "הכלביםהיהודים" עומד ומתנוסס בראש חוצות עד עצם היום הזה בוינה של המאה עשרים ואחת.

השלט הזה איננו היסטוריה, יש לקוברו עמוק במרתף של אחד הארמונות

שמפארים את ווינה. בצילום של השלט הזה חיים היום אלפי יהודים בווינה, אי ידיעת השפה הלטינית

איננה תירוץ לעצימת עיניים ולאטימת אוזניים.

אני מצפה ממשרד החוץ שיפנה לנוגעים בדבר ויפעל להסרת השלט המביש הזה מחוצות העיר וינה.

ד"ריואלפיקסלר

1 ביןיהודיםלנוצריםכרךה', א. לימור, י. קפלן, ע. הופמן.

0 Comments|13 Views|View full article
Family memories:Diskin orphanage in Jerusalem - Abraham Avigdor Yaalomi's memories
Posted by: אביבה פרידמן on Jan 6 2014 15:47

ינואר 2014, שבט תשע"ד

פרק בית היתומים "דיסקין" בחיי אבי

אברהם אביגדור יהלומי (דימנשטיין) ז"ל

מאת בתו , מינה טאובר

אבי אברהם נולד בירושלים ב 1925. הוא התייתם בשנת 1929 מאמו, מינה משייב ילידת חברון ,שנהרגה בתאונת דרכים, וכעבור מספר חודשים התייתם מאביו במאורעות תרפ"ט.

סבתו שהייתה עניה הכניסה אותו לבית היתומים "דיסקין" בהיותו בן ארבע.

להלן הסיפורים שסיפר לי בגוף ראשון:

"הכניסו אותי ל "דיסקין" נפרדו ממני והשער נסגר עלי. אני נתליתי על השער ובכיתי שעות ארוכות, אך איש לא ניגש אלי. זו הייתה הפעם האחרונה שבכיתי מאז לא בכיתי עוד, הבנתי שאף אחד לא שומע אותי.

בדיסקין הייתי כל הזמן רעב, לארוחת בוקר נתנו פרוסת לחם בריבה או עם חתיכת חלבה.

פעם גנבתי חתיכת חלבה נוספת וכשתפסו אותי ספגתי מכות קשות בשוט.

למדריך הייתה מחברת עם שמות הילדים. במשך השבוע הוא עקב אחרינו וכל ילד שהשתולל או השמיע קול מיותר סימן המדריך עיגול ליד שמו.

ביום חמישי אספו את כל הילדים וכל ילד קיבל הצלפות שוט בהתאם למספר העיגולים שליד שמו.

אחיות של אבי מאנגליה הגיעו לבקרני פעם בשנה שנתיים בתאום מראש עם המנהל.

לקראת בואן הלבישו אתי בבגדים יפים ובנעליים יפות. אני הייתי מאושר , חשבתי שישאירו לי אותם, אך התבדיתי בתום הביקור החליפו את הבגדים היפים במטולאים שהיו לי.

הדודות מאנגליה הביאו לי צעצועים ואני שמחתי, למחרת נעלמו צעצועיי כלא היו.

פעם שלח אותי הרב לביתו להביא לו אוכל שבישלה אישתו , כשהגעתי לביתו ראיתי שם את ילדיו משחקים בצעצועים שלי. לא יכולתי לומר מילה, פחדתי.

לילה אחד בהיותי בן 10 קמתי לשירותים, בעודי משתין הגיע השומר ואחז בעכוזי. אני צרחתי צרחה אדירה והוא ברח.

פעם ראיתי שהמדריך נתן סטירה אדירה לילד שעמד בראש גרם המדרגות, הילד התגלגל במורד המדרגות ,שבר את מפרקתו ומת. הגיעו שוטרים בריטים לחקור ,אך הבריחו את המדריך המכה לפולין והוא לא בא על עונשו. הם היו סדיסטים פעם הענישו ילד לעמוד כל הלילה עירום במרפסת בחורף הירושלמי, הוא חלה בדלקת ריאות ומת.

אני הייתי ילד שובב וחטפתי הרבה מכות.

בדיסקין דיברנו רק יידיש לא ידעתי עברית.

בהיותי בן 12 , יום אחד ב"חיידר" ישבנו בצורת "חית" ומישהו השמיע קול, הרבי החליט שזה אני וקרא לי "אברימל'ה קים אאער" "זה לא אני " התקוממתי , אך הוא בשלו קרא לי לקבל מכות.

אני ניגשתי אל הרב שהיה גבוה ובעל זקן ארוך, קפצתי ונתליתי לו על הזקן. הוא החל לצעוק:

"גוואלד, גוואלד" מכל החדרים הגיעו כל הרבנים ובקושי רב הצליחו לנתק אותי מזקנו.

אח"כ דשו אותי במכות ושלחו אותי ל"חפס"(לצינוק) שהיה חדר חשוך שם קיבלתי כוס מים ופרוסת לחם לכל ארוחה. בבוקר הוציאו אותי לתפילת שחרית , אך העמידו אותי בפתח החדר. הייתי מוקצה, נאסר עלי להתערבב עם כולם בזמן התפילה. תוך כדי התפילה הרב שהיה עטוף בטלית הלך הלוך ושוב לפתח בו עמדתי צבט אותי צביטה הגונה וחזר לקהל המתפללים. זאת עשה מספר פעמים.

פתאום הבחנתי שנפתח פשפש קטן בחומה שהקיפה את בית היתומים, ועובדות המטבח נכנסו דרכו.

המתנתי שהרבי "יעשה פרסה" ופתחתי בריצה אדירה החוצה מבעד לפשפש אל החופש.

רדפו אחריי וקראו "אברימל'ה, אברימל'ה" כל פעם ששמעתי אותם העליתי הילוך ורצתי יותר מהר. רצתי כל הדרך מדיסקין עד ממילא ומשם לבית דודתי חנה ברזיניאק (אחות של אימי)

שם, דבר ראשון, חיפשתי מספריים , גזרתי את הפיאות כי ידעתי שללא לפיאות לא יקבלוני בחזרה לדיסקין.

נשכבתי על המיטה ובכיתי במשך 4 שעות בשביל כל השנים שלא בכיתי.

התחנות הבאות שלי היו כפר הנוער "שפייה" , הצבא הבריטי וחברת "המקשר" .

הולדתי 5 ילדים וזכיתי לנכדים."

1 Comment|41 Views|View full article
Family memories:משה ישראל ווילף עוד קוים לדמותו
Posted by: אביבה פרידמן on Jan 1 2014 14:21

בעת שמלאו לו שמונה עשר שנה , נישא משה ווילף ועבר לגור בימין משה , רחוב התקווה 41. כיוון שהיה בעל נתינות אוסטרית שוחרר מגיוס לצבא התורכי, בעת שהגיע לימין משה רכש טחנת קמח בשכונת ג'ורת אל ענב' הסמוכה ( מעל לבריכת השולטאן בירושלים) .

כיוון שהמלחמה התחוללה בארץ ישראל, נוצרה בעיית מזון וקמח טחון לאפיית לחם ובמיוחד לצבא התורכי. כיוון שכך דרש ג'מל פאשה המושל התורכי כי טחנות הקמח בירושלים יעבדו במשך כול ימות השבוע עשרים וארבע שעות ביממה.

הוראה זאת יצרה בעיה למשה וולף שהיה איש דתי ושומר מצוות,לכן המשיך משה ווילף להפעיל את תחנת הקמח שברשותו בימי השבוע ושעה לפני כניסת השבת השבית את תחנת הקמח עד מוצאי השבת .

כשנודע הדבר לג'מל פאשה המושל התורכי ,הוא זימן אליו מידית את היהודי משה ווילף, כאשר הגיע אל ג'מל פאשה, משה , הוא הציב בפניו ובפני עובדי טחנת הקמח, אולטימאטום שיעברו לעבוד כפי שהוא דורש במשך כול שבעת ימי השבוע.

משה ווילף ניסה להסיר את רוע הגזרה , בטענה שהוא יעבוד יותר שעות במשך השבוע ויפיק תפוקה נוספת כאילו עבד גם בשבת.

ג'מל פאשה רתח מזעם והכה בנבוט בפרצופו של משה ווילף. כיוון שפחד משה שיוצא להורג מילא את פיו מים.

לאחר קבלת המכות פנה משה ווילף לקונסול האוסטרי בעיר בתלונה ובקשה להסיר את הגזרה ( כיוון שהיה בעל אזרחות אוסטרית) , השגריר האוסטרי סרב להתערב, אמר לו כי למזלו לא חטף גם פאלקות- הצלפות בשוט ושילח אותו מפניו . כך נאלץ משה ווילף ,לעבוד בעבור הצבא התורכי ,עד שניגף והבריטים נכנסו לירושלים. משה וילף עבד שישה ימים בשבוע וסיפק את צרכיו של המושל.

בשנת 1949 הייתה למשה ווילף מאפיה ברחוב אגריפס ליד שוק מחנה יהודה.

http://d.mhcache.com/FP/Themes/Site/0001/PageBackground/Images/RTL/bottomLeft.jpg

http://d.mhcache.com/FP/Themes/Site/0001/PageBackground/Images/RTL/bottomRight.jpg

הערות

http://d.mhcache.com/FP/Icons/BulletIcons/RTL/Diamond.png

אין הערות

הסתר

http://d.mhcache.com/FP/Themes/Site/0001/MidbarPanel/Family/Images/RTL/topRight.jpg

0 Comments|30 Views|View full article
Media:י מכיר? מי יודע?
Posted by: אביבה פרידמן on Dec 11 2013 03:04

בס"ד

לידידינו היקרים הי"ו

השלום והברכה!

במסגרת פרויקט איסוף ושימור התמונות שלנו אנו שולחים את התמונה המצ"ב.

היושב עם השטריימל והלבוש הירושלמי הוא הגאון הנודע רבי אברהם חיים נאה זצ"ל המסב כאן בשמחה משפחתית בתל אביב.

לרבי חיים שהתגורר בירושלים היתה משפחה עניפה בת"א. הוא היה חתנו של החסיד התעשיין רבי שאול יצחק פניגשטיין ז"ל, הבעלים של "חצרות בתי וורשה" ביפו לא הרחק מת"א. שבשנותיו האחרונות התגורר, כמו רוב ילדיו, בתל אביב עצמה.
גם בתו של ר' חיים נאה התגוררה בת"א.

האירוע אינו מזוהה כמו גם יתר האנשים שבתמונה. נשמח לעזרתכם בזיהוי.

בברכת הצלחה

יעקב שלמה לוי

מכון "תל אביב של מעלה"

1 Comment|48 Views|View full article
Family stories:מעות חיטין - ר' ישראל משה ווילף
Posted by: אביבה פרידמן on Dec 8 2013 03:15

הסיפור הגיע אליי דרך מר יהודה זייבלד חבר האתר המשפחתי שלנו. הסיפור הוא על אחיה של סבתא שהיה סיטונאי של קטניות ותבלינים בירושלים ואמונתו התמימה בגדולי הדור ובטחונו בקב"ה. הסיפור נכתב בידי הסופר יעקב שלמה לוי (תחת שם העט"שלמה גוראריה") ופורסם בשבועון "מרוה לצמא". להלן הסיפור;

מעות חיטין / שלמה גוראריה

בין אלפי הנימים הסמויים והגלויים המקשרים בין ירושלים לעם שבגולה, היה חוט אחד יוצא ונמשך מבקתתו הקטנה של האדמו"ר רבי שלמק'ה זי"ע מזוועהיל, שבמורד שכונת "בית ישראל" הירושלמית, עושה דרכו במעלה ההר, מזדחל ויוצא דרך השכונות וה"שטעטלאך" אל ההרים שסביב לה לעיר, גולש ויורד במורדותיהם ונמשך אל השפלה וממנה למישור החוף בואכה יפו, עיר הנמל, תרעא דארעא דישראל. כיון שהיה חוט זה, שהוא נראה ואינו נראה, מגיע אל הים הגדול, היה חוצה אותו, חולף בדרכו על הרים וגבעות, אגמים ונהרות עד שהיה מגיע לעיר לוצק שבחבל ווהלין שבאוקראינה. כיון שהיה מגיע שמה היה נקשר ועומד בביתו של רב העיר, הוא הגאון הנודע רבי זלמן סורוצקין, זכר צדיק לברכה. משם חזר החוט ירושלימה וחוזר חלילה.
חוט זה שקישר בין בתיהם של שני גדולי ישראל שמשני עברי הים הגדול - חוט של חסד היה, ובו תלויים היו חייהם הגשמיים של משפחות ירושלמיות רבות. הרבה מסטינים עמדו עליו והרבה מפריעים, עד שפעם אחת כמעט שלא ניתק לגמרי - וכפי שנספר.
*
עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים וגם נטלה חלקה בעשירי עם כל העולם כולו. ויופי זה, הבלול מיופי רוחני ומנוי חיצוני - יופי של נצח הוא, ספוג באדמתה הסלעית ושפוך בין אבניה, תלוי ועומד באוירה וחופף עליה כל היום, כל הימים, כל הדורות. רצונך שתדע שכך הדבר? צא ולמד: עשרה פעמים ויותר חרבה ירושלים וחזרה ונבנתה. וכל פעם שקמה מעפרה - נותרה ירושלים ירושלמית. על סמטאותיה וחינניותה, עם הקסם היצוק בכל פינה ופינה שלה, בין חריצי הנדבכים ובין סורגי החלונות המקושתים, בתקרות המקומרות ואפילו באזובי הקיר. סגנונות בנייה באו והלכו, קמו ונפלו, הופיעו ונעלמו, וירושלים בירושלמיותה עומדת. הוי אומר נויה וחינה וקסמה של ירושלים משמים הם שפוכים עליה ונמזגים והולכים בכל בית ובית שנבנה בה, לעד ולעולמי עולמים.
בתיה של ירושלים, גג על גג הם בנויים וכל סימטא מחזקת בחברתה שלמעלה הימנה ונשענת על זו שלמטה הימנה. הרי הרבה מבתיה של ירושלים העתיקה וגם זו הותיקה על בלימה הם תלויים ובנס הם עומדים. וצא ולמד מגרמי מדרגותיהם של בתי "בית ישראל" ובליטות בניניה שכמו תלויים ועומדים באויר, שעיקר קיומה של ירושלים - חן ממרום הוא.
אף מרפסות שבירושלים עם סורגיהם ומעקיהם המסוגננים יפה יפה, דומה לעיתים ועל כרעי תרנגולת הם עומדים. למען האמת כל מציאותן בירושלים בדרך מיוחדת נשתלשלה ובאה לעולם. הכיצד? ראה הקדוש ברוך הוא שיהודי ירושלים מתרבים ובתיהם צפופים והם צמאים לשאוף אויר הרים צלול מאוירה של עיר הקודש, הביא עליהם את הקמת מסילת הברזל שקישרה בין יפו וירושלים והחליפה את המרכבות והדיליז'נסים שהיו עושים דרך זו במשך כיום תמים. כיון שנסתיימה הקמת המסילה, נשתיירו שם הרבה נסרים של ברזל (שקורין "רלסים") שהובאו מתחילה לשם מסילה אלא שהיה הברזל דים של עושי המלאכה והותר. עמדו רצועות הברזל כברזל שאין לו הופכין. כיון שחזקה על ירושלים שאין בה דבר שלא יימצא לו שימוש כלשהו, עמדו בנאים יצירתיים וזריזים, נטלום לאותן פיסות כבדות של מתכת יצוקה, נתנום בבנין ויצקו עליהם טיט - ונעשו מרפסות. ראו שהרעיון טוב והמרפסות עומדות על תילן, מקושטות בסורגים פתלתלים ומעוטרות בעציצים - עמדו והביאו עוד ברזל של מסילה ונמלאה ירושלים במרפסות שהפכו לסימן היכר שלה, עד שאין לך ציור של סימטא בירושלים שאין בו מרפסת או שתיים.
אפס, לא רק בתי האבן של ירושלים. בנס הם תלויין ועומדין אלא שכל עיקר קיומם של יהודי ירושלים משך שנים רבות, היה תלוי ועומד בניסים ובנדיבות לבם של בני הגולה שהם במזרח ולבם במערב. שנים רבות מאד היו רוב תושבי ירושלים יהודים שכל כולם קודש לתורה ולעבודת ה' ופרנסתם תלויה בחסדי ה"כוללים" שהיו מגייסים את תרומותיהם של בני חו"ל.
*
כך היה מנהג שבירושלים נוהג: כל ארץ וארץ בגולה שהיו מבניה שעלו ארצה ונתיישבו בירושלים או בשאר ערי הקודש: צפת, טבריה וחברון, היו תושביה מקימים "כולל" שהוא קופה של צדקה שמלקטת ממון באותה ארץ של גולה וגבאיה מחלקים את הממון בין חבריה שבארץ הקודש. כך נוצרו עם השנים כולל ווהלין וכולל פולין, כולל אונגארן וכולל רומניה, כולל הו"ד (-הולנד ודייטשלנד) וכולל אמריקע, ועוד כהנה וכהנה.
ירושלים לבו של עם ישראל היא. מה לב זה כל האיברים מריצים לו מזון ומחיה והוא משיב להם בפעימות חיים, אף ירושלים כן. כל הארצות שלחו לה זהוביהם והיא שלחה שפע ברכות ותפילות לכל העולם כולו. מה הלב יש לו עורקים המריצים חיים אל הגוף כולו וחוזר חלילה, אף ירושלים כן. עורקים סמויים וגלויים ומערכת קשר עניפה הסתעפה בין ירושלים לערי תומכיה. עורק אחד שכזה, היה כזכור מקשר בין ביתו הנמוך של הרבי ר' שלמ'קה מזוועהיל שבירושלים לבין ביתו של רבי זלמן סורוצקין שבלוצק הווהלינית.
היה זה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, עת נכבשה אוקראינה תחת המגף הסובייטי ומסך של ברזל ירד וחצץ בינה ובין העולם שמחוצה לה. לעת אשר כזאת נותק כמובן הקשר שבין חבלי אוקראינה לארץ הקודש. אפס, קצה חבל של הצלה נשאר לחברי כולל ווהלין, כיון שחלקו המערבי של חבל ארץ זה סופח לפולין שהיתה אז עצמאית והקשר עמה התנהל תמידין כסדרן. לעת הזאת הוקם "כולל ווהלין-פולין" שבנשיאותו עמד האדמו"ר מוהר"ש מזוועהיל. ועל נייר המכתבים הרשמי של הכולל נכתב לאמר: "קופת רבי מאיר בעל הנס - כולל וואלין פולין של ארבע ארצות: ירושלים, טברי', צפת, חברון בעיה"ק ירושלים... מטרתה: לתמוך עניי ת"ח, חולים, אלמנות הכנסת כלה, גמ"ח, שכר דירה, הספקת ילדי עניים לתלמוד תורה לבני כוללנו..".
ומי יגייס את הכספים מיהודי ווהלין? הלכו והעמידו בראש הכולל את הגאון האדיר רבי זלמן סורוצקין זצ"ל, רבה של לוצק שבווהלין הפולנית דאז ומי ששימש לימים אחרי עלותו ארצה, כנשיא מועצת גדולי התורה. היה רבי זלמן מפקח ומפעיל את איסוף התרומות בווהלין ושולחם ארצה, ורבי שלמ'קה מקבלם ומפזר המעות בין בתי יוצאי ווהלין שהתגוררו בירושלים ובשאר ערי הקודש כדי שיהא בידם לצורך מחייתם.
היו שני הנשיאים, שבארץ ושבגולה, משקיעים מאמצים וטרחות מרובות, זה באיסוף ובהתרמה וזה בחלוקה, בכדי להשביע את תושבי ארץ ישראל יוצאי ווהלין חברי הכולל, שלא אחת רעבו ללחם כפשוטו, ושאף פעם לא היו משופעים בממון ובמזון. ולמה היו כבר הללו זקוקים?! למעט מזעיר. לפי שחיי דחק היו חיים, ואינם נצרכים ליותר מ"ברייט מיט שירעס", לחם טבול בשמן זית או שומשמין, לקצת נפט לצורך הדלקת הפתיליה והפרימוס והתנור וכמעט לא לדבר נוסף.
איסוף והתרמת הכספים בכל עיירות ווהלין הפולנית שיהודיהן לא היו אמידים ביותר, בלשון המעטה, לא מלאכה פשוטה היתה כלל ועיקר ובטרחה רבה היתה כרוכה. לא ב"דינרים" נוצצים ולא בערבי תה מרשימים ומלווים בנאומים מפוצצים ובזמרת חרוזים קיבץ הגאון מלוצק את המעות. היה עליו ועל צוות פעילי "כולל ווהלין פולין" להשקיע מאמצים מרובים של איסוף פרוטה לפרוטה. פרוטות שעם הזמן תצטרפנה לחשבון גדול.
וכך היו עושים: היו מאספים סכום יפה ורוכשים בו (כלומר, מזמינים וממתינים, כמנהג הימים ההם...) קופות ביתיות לצדקה של עניי ארץ ישראל שיהיו יהודים טובים ונשים צדקניות נותנים בהן פרוטותיהן בעת רצון ובשעת מצוק, בזמני שמחה ובשעת הצורך לישועה. את הקופות היו מחלקים בין תושבי הערים שידביקום בכתלי בתיהם והפקידו גבאי צדקה שיהו אחראים על פיזור הקופות ( - "הדבקת הקופסאות", כלשונם) בעיירות ואיסופם. מינו גם ועדים מקומיים נכבדים בכל עיר ועיר והפעילו קצת תעמולה.
מלאכת קודש זו, על יד על יד היתה נעשית, טיפין טיפין ואגורה אחרי אגורה, אלא שבסופו של דבר היו מתקבצים מפעילות נמלים זו סכומים נאים. אלו הועברו לידי משרד הועד שבפיקוחו של רבי זלמן שהיה שולחם ירושלימה, מלווים במכתבים מפורטים על הפעילות, התקדמותה והיקפה, סכומי הוצאותיה והכנסותיה וגם בבקשות ברכה וישועה לתורמי הקופה.
מדהים היה הדבר לראות איך הושקעו מחשבותיו של רבי שלמ'קה מזוועהיל שתדיר שרויים היו בדביקות עליונה, ורעיוניו של הגאון מלוצק שחבקו זרועות התלמוד כולו, בדברים 'פעוטים' כביכול, כסכומים ומספרים וקבלות וכדומה. ובלבד שירווח להם לעניי ארץ הקודש.
אנשי הוועד, רבנים חשובים ויקרים בווהלין, לא חסכו שום מאמץ בעבודתם הקדושה. כל זאת על אף שלא קלה היתה המלאכה כלל ועיקר. ווהלין היהודית רחוקה היתה אז מלהיות עשירה ומאידך היו קופצים רבים שציפו לתרומותיה, בפרט גופים ציוניים כקק"ל ודומיו. כל זאת – יש לזכור – בזמן שחלקים גדולים מיהודי ווהלין כבר נטשו את דרכי אבותיהם והעדיפו לתרום לגופים אחרים ולא ללומדי תורה מתוך הדחק דווקא.
העברת הכספים מווהלין לארץ הקודש כרוכה היתה בתהליכים מתישים, השגת רשיונות ושאר מיני קשיים בירוקרטיים שנערמו על ידי השלטונות, אבל בשנת תרצ"ו ננעלו השערים לגמרי.
"בין כה וכה נגזרה גזירה על הכסף שלא יוציאו מפולין, כאשר שמעתם בטח, רק על סכום קטן אפשר להשיג רשיון פ"א ולכן הגשתי בקשה והשגתי רשיון על 150 זהובים ושלחתי לכם..." – כותב הגר"ז באגרת לרבי שלמ'קה. היה זה סכום עלוב למדי בהתייחס למשלוחים הרגילים שהסתכמו בסכומים של 1000 זלוטי ומעלה. והרב מסיים – "...אבל דאגה בלבי, איך לשלוח את הכסף להבא כי כבר יש בקופה למעלה מאלף זהובים ואיך אפשר להשיג רשיון לשלחם אליכם? "
עם הזמן הלך הדבר ונעשה קשה יותר ויותר. כל העברת כסף היתה כרוכה בתהליך ארוך ומייגע. השלטונות הפולניים הערימו במכוון קשיים מרובים על העברת כסף מזומן לתחומי ארץ ישראל, עד שבשנת תרצ"ט התברר כי מבחינה חוקית קל יהיה הרבה יותר להעביר לכאן סחורה מאשר כסף מזומן.
כיון שכך, הגו רבי זלמן סורוצקין וחברי הוועד רעיון מבריק. הם יקנו מזון גולמי בכסף שהצטבר בקופות וישגרוהו ארצה. כך יהיה להם ליהודי ירושלים מזון לשבעה, וכיון שלפי חשבונם נמצא שכמות הסחורה תהיה גדולה מכדי צורך אכילתם של בני הכולל, אמרו בדעתם כי את המותר ימכרו ראשי הכולל ותמורתו תשמש את עניי ירושלים לקניית מאכלים אחרים.
*
אין לך חביב על יהודי פולין כתבשיל של כוסמת שקורין בלשונם "קאשע", או "רעטשענע קאשע", גריסי כוסמת. שחביבין הם ביותר על בני פולין ורוסיה ויהודיהן מרבים באכילת מאכלי "קאשע" לצורותיהם השונות. אחרי ששקלו וטרו ראשי כולל ווהלין שבפולין, וגם מחמת דוחק הזמן - אחרי שהשיגו רשיון מיוחד למשלוח הסחורה והרשיון הוגבל בזמן- החליטו לרכוש כמות הגונה של גריסי "קאשע" לטובת עניי ירושלים וערי הקודש. נטלו את הכסף שהצטבר בקופות, הוסיפו ולוו עליו כהנה וכהנה על חשבון תרומות העתיד, וקנו בשמונת אלפים זלוטי ("זהובים") מטען ענק בן קרוב לעשרים ושלשה טון "קאשע". את הסחורה שיגרו ארצה באניה, להשביע רעבון נפשם של עניי ארעא קדישא.
כיון שהגיע המטען לארץ, החלו בחלוקתו לבני ירושלים. הביטו הללו בתמהון בגרגרים מוזרים אלו שלא הכירום ולא שערום אבותיהם ועיקמו חוטמיהם. לא חלף זמן מרובה עד שהתברר שאין קופצים על הקאשע, לפי שאין בני ארץ ישראל מכירים במאכל זה ואינם מורגלים באכילתו..
יכול היה רבי שלמ'קה לעמוד על כך שיקבלו בני הכולל בשמחה את מתנתם ויתרגלו למאכל פולני זה, אלא שמידבק היה במידותיו של הקב"ה שמשביע לכל חי רצון. החליט להמיר את הסחורה ולהשיג חליפתה מאכלים הערבים לחיכם של בני הארץ כאורז, קמח, סוכר, שמן וכדומה.
כעת החלה התרוצצות של ממש בנסיון להשיג קונה לסחורה שדורש לא היה לה בארצנו, ובמחיר הגון שיוכלו להשיג תמורתו סחורה אחרת בכמות סבירה. הדבר לא היה קל כלל ועיקר, לא רק בני כולל ווהלין לא היו להוטים אחרי תבשיל של "רעטשענע קאשע"...
רבי שלמ'קה עם משפחתו ועושי דברו השתתפו יחדיו במאמץ להאכיל את אחיהם הרעבים בזמנים של לחץ ודחק. מכתבים הורצו מעיר לעיר בנסיון להשיג קונה שישלם את המחיר הגבוה ביותר.
סוף סוף נמצא קונה, אלא שזמן קצר לאחר הקניה חזר בו, וטעמו ונימוקו עמו – הגריסים החלו להתליע! הון עתק של כספי צדקה עמד בסכנה, יחד עם הבעיה המיידית של חרפת רעב לנתמכי הכולל.
*
על סף אבדן הסחורה נקרא אל הרבי מזוועהיל סוחר ירושלמי ירא וחרד, ר' ישראל משה ווילף ע"ה. הרבי ביקש ממנו לקנות את מטען גריסי הכוסמת. היה ר' ישראל משה הסוחר עומד ותמה מה יעשה בכל אותם שקים של גריסים מתולעים אלא שחסיד נאמן היה ודבק באמונת חכמים. הסכים איפוא ושילם מחצית הסכום בכסף מלא ומחציתו השניה במיני סחורה. החל רבי שלמ'קה מחלק תלושים של ר' ישראל משה לבני ה'כולל' ואלו הלכו וקיבלו ממנו תמורתם מזון אחר.
היה הרבי שמח שנמצא מוצא לכספי הצדקה, שמחו כמובן גם המקבלים שמחה גדולה, ורק ר' ישראל משה עומד ותמה מאין יבוא עזרו. אלא שכחסיד נאמן לא איבד מאמונתו ולא משלוותו. עמד והמתין בסבלנות לישועת ה' וציפה לראות איך יפול דבר. הוא לא שיער מהיכן יבוא עזרו.
במסגרת גדודי האומות שהיו מגיעים תדיר ארצה בכדי לשמור על הסדר לצד הבריטים, הגיעה הנה יחידת צבא פולנית. והפולנים – אין חביב עליהם כגריסי כוסמת (וצא וראה מה שלחו יהודי פולין הנה...). רצה מפקד היחידה להשביע רעבונם של חייליו דווקא במאכל החביב עליהם מהבית, בכוסמת... אך מה לעשות וגריסים אלו אינם מצויים בארץ ישראל?!.. חיפש אפוא המפקד סיטונאי מזון נמרץ שיוכל להשיג לו סחורה שכזו, והגיע לכתבתו של הסוחר היהודי ישראל משה ווילף... הוא נקרא אל המפקדה ושם התבקש בדחיפות לדאוג לספק את צרכי הכוסמת של כל היחידה בשפע ובהרחבה.
לבו פחד ורחב. מחד, ראה איך הגיעה הישועה לפתחו, אבל מצד שני חשש מאד להציג למכירה את סחורתו שלו, המתולעת. באותה עת נכנס אל חנותו ידיד שעסק גם הוא בסחר מזון והחזיק מכונה לקליית פולי קפה. הציע הלה לר' ישראל משה לנסות לקלות באש במכונתו את הכוסמת הרוחשת, אולי תשפר הקלייה את איכות הסחורה. אמרו ועשו, קלו קצת גריסים ושלחו דוגמא אל מפקד היחידה הפולנית ששהתה אותה עת בירושלים.
התגובה החיובית לא אחרה לבוא, המזון ערב ביותר לחכו של המפקד וסגל הפיקוד, בנפש חפצה סגרו עסקה על כל המטען במחיר מפולפל כאשר השית עליהם בעל הסחורה, ודבר ידוע הוא שאין פקידי ממשל עומדים הרבה על המקח לפי שאין מדובר בממונם הם... מה גם שבסחורה נדירה ובלתי מצויה בארץ עסקינן. שילם הצבא הפולני טבין ותקילין ויצא הסוחר ברווח עצום באופן בלתי צפוי מכח אמונת חכמים שלו.
0 Comments|69 Views|View full article
Visits
0022544