You are not logged in
Log in
Sign up
Welcome
My name is David HIRSCH and I started this site.
This site was created using MyHeritage.com. This is a great system that allows anyone like you and me to create a private site for their family, build their family tree and share family photos. If you have any comments or feedback about this site, please click here to contact me.

The site was last updated on Apr 18 2014, and it currently has 85 registered member(s). If you wish to become a member too, please click here.   Enjoy!

Go to family tree

Go to family photos
Family news
Today
ייהלי זיו שמר joined another family site: Shlezinger Web Site
Yesterday
rochel czinner joined the site.
איתן שושני joined another family site: משפחת חיון
Apr 16, 2014
efraim stern joined another family site: משפחת כץ
רונן שעל joined another family site: Normand Web Site
Apr 14, 2014
anthony scott-norman joined another family site: Edmonds Web Site
Apr 13, 2014
ייהלי זיו שמר joined another family site: מזרחי Web Site
anthony scott-norman joined another family site: DOURDIN DEHOLLAIN Web Site
Herbert Edmonds joined another family site: scott family website
Apr 12, 2014
Gideon Poraz joined another family site: Normand Web Site
Herbert Edmonds joined another family site: Normand Web Site
איתן שושני joined another family site: meirzon family Web Site
ייהלי זיו שמר updated his profile.
William Sklar joined another family site: Family roots research Web Site
Benjamin Wallach joined another family site: Normand Web Site
Apr 11, 2014
anthony scott-norman joined the site.
David HIRSCH joined another family site: scott family website
Apr 10, 2014
Randol Schoenberg joined another family site: All my relations
ALAIN NEMETH joined another family site: Krohn Web Site
Apr 08, 2014
Herbert Edmonds joined another family site: ספיר Web Site
Apr 07, 2014
Ivana Vycpálková joined another family site: Terwedow Web Site
ייהלי זיו שמר joined another family site: Goldman Web Site
Apr 06, 2014
אביבה פרידמן joined another family site: משפחת כץ
איתן שושני joined another family site: ITZIK-TREE1 Web Site
Apr 05, 2014
William Sklar joined another family site: Familias Paraguayas
ייהלי זיו שמר joined another family site: אילן יוחסין וקשרים של משפחת הירש-רוזנברג
Kathryn Wallach joined another family site: Barkin Web Site
Gideon Poraz joined another family site: COOPER/JAMES FAMILIES
Laya Bitman joined another family site: COOPER/JAMES FAMILIES
ייהלי זיו שמר joined another family site: Gidi Poraz Family Web Site
 
View older news
News articles
Family memories:Diskin orphanage in Jerusalem - Abraham Avigdor Yaalomi's memories
Posted by: אביבה פרידמן on Jan 6 2014 15:47

ינואר 2014, שבט תשע"ד

פרק בית היתומים "דיסקין" בחיי אבי

אברהם אביגדור יהלומי (דימנשטיין) ז"ל

מאת בתו , מינה טאובר

אבי אברהם נולד בירושלים ב 1925. הוא התייתם בשנת 1929 מאמו, מינה משייב ילידת חברון ,שנהרגה בתאונת דרכים, וכעבור מספר חודשים התייתם מאביו במאורעות תרפ"ט.

סבתו שהייתה עניה הכניסה אותו לבית היתומים "דיסקין" בהיותו בן ארבע.

להלן הסיפורים שסיפר לי בגוף ראשון:

"הכניסו אותי ל "דיסקין" נפרדו ממני והשער נסגר עלי. אני נתליתי על השער ובכיתי שעות ארוכות, אך איש לא ניגש אלי. זו הייתה הפעם האחרונה שבכיתי מאז לא בכיתי עוד, הבנתי שאף אחד לא שומע אותי.

בדיסקין הייתי כל הזמן רעב, לארוחת בוקר נתנו פרוסת לחם בריבה או עם חתיכת חלבה.

פעם גנבתי חתיכת חלבה נוספת וכשתפסו אותי ספגתי מכות קשות בשוט.

למדריך הייתה מחברת עם שמות הילדים. במשך השבוע הוא עקב אחרינו וכל ילד שהשתולל או השמיע קול מיותר סימן המדריך עיגול ליד שמו.

ביום חמישי אספו את כל הילדים וכל ילד קיבל הצלפות שוט בהתאם למספר העיגולים שליד שמו.

אחיות של אבי מאנגליה הגיעו לבקרני פעם בשנה שנתיים בתאום מראש עם המנהל.

לקראת בואן הלבישו אתי בבגדים יפים ובנעליים יפות. אני הייתי מאושר , חשבתי שישאירו לי אותם, אך התבדיתי בתום הביקור החליפו את הבגדים היפים במטולאים שהיו לי.

הדודות מאנגליה הביאו לי צעצועים ואני שמחתי, למחרת נעלמו צעצועיי כלא היו.

פעם שלח אותי הרב לביתו להביא לו אוכל שבישלה אישתו , כשהגעתי לביתו ראיתי שם את ילדיו משחקים בצעצועים שלי. לא יכולתי לומר מילה, פחדתי.

לילה אחד בהיותי בן 10 קמתי לשירותים, בעודי משתין הגיע השומר ואחז בעכוזי. אני צרחתי צרחה אדירה והוא ברח.

פעם ראיתי שהמדריך נתן סטירה אדירה לילד שעמד בראש גרם המדרגות, הילד התגלגל במורד המדרגות ,שבר את מפרקתו ומת. הגיעו שוטרים בריטים לחקור ,אך הבריחו את המדריך המכה לפולין והוא לא בא על עונשו. הם היו סדיסטים פעם הענישו ילד לעמוד כל הלילה עירום במרפסת בחורף הירושלמי, הוא חלה בדלקת ריאות ומת.

אני הייתי ילד שובב וחטפתי הרבה מכות.

בדיסקין דיברנו רק יידיש לא ידעתי עברית.

בהיותי בן 12 , יום אחד ב"חיידר" ישבנו בצורת "חית" ומישהו השמיע קול, הרבי החליט שזה אני וקרא לי "אברימל'ה קים אאער" "זה לא אני " התקוממתי , אך הוא בשלו קרא לי לקבל מכות.

אני ניגשתי אל הרב שהיה גבוה ובעל זקן ארוך, קפצתי ונתליתי לו על הזקן. הוא החל לצעוק:

"גוואלד, גוואלד" מכל החדרים הגיעו כל הרבנים ובקושי רב הצליחו לנתק אותי מזקנו.

אח"כ דשו אותי במכות ושלחו אותי ל"חפס"(לצינוק) שהיה חדר חשוך שם קיבלתי כוס מים ופרוסת לחם לכל ארוחה. בבוקר הוציאו אותי לתפילת שחרית , אך העמידו אותי בפתח החדר. הייתי מוקצה, נאסר עלי להתערבב עם כולם בזמן התפילה. תוך כדי התפילה הרב שהיה עטוף בטלית הלך הלוך ושוב לפתח בו עמדתי צבט אותי צביטה הגונה וחזר לקהל המתפללים. זאת עשה מספר פעמים.

פתאום הבחנתי שנפתח פשפש קטן בחומה שהקיפה את בית היתומים, ועובדות המטבח נכנסו דרכו.

המתנתי שהרבי "יעשה פרסה" ופתחתי בריצה אדירה החוצה מבעד לפשפש אל החופש.

רדפו אחריי וקראו "אברימל'ה, אברימל'ה" כל פעם ששמעתי אותם העליתי הילוך ורצתי יותר מהר. רצתי כל הדרך מדיסקין עד ממילא ומשם לבית דודתי חנה ברזיניאק (אחות של אימי)

שם, דבר ראשון, חיפשתי מספריים , גזרתי את הפיאות כי ידעתי שללא לפיאות לא יקבלוני בחזרה לדיסקין.

נשכבתי על המיטה ובכיתי במשך 4 שעות בשביל כל השנים שלא בכיתי.

התחנות הבאות שלי היו כפר הנוער "שפייה" , הצבא הבריטי וחברת "המקשר" .

הולדתי 5 ילדים וזכיתי לנכדים."

0 Comments|%1 Views|View full article
Family memories:ר' ישראל משה וילף סיפור נוסף
Posted by: אביבה פרידמן on Jan 1 2014 11:32

ימין משה ישראל משה ווילף

בעת שמלאו לו שמונה עשר שנה , נישא משה ווילף ועבר לגור בימין משה , רחוב התקווה 41 כיוון שהיה בעל נתינות אוסטרית שוחרר מגיוס לצבא התורכי ,בעת שהגיע לימין משה רכש תחנת קמח בשכונת גורת אל ענב הסמוכה ( מעל לבריכת השולטאן בירושלים) .

כיוון שהמלחמה התחוללה בארץ ישראל ,נוצרה בעיית מזון וקמח טחון לאפיית לחם ובמיוחד לצבא התורכי , כיוון שכך דרש גמל פאשה המושל התורכי כי תחנות הקמח בירושלים יעבדו במשך כול ימות השבוע עשרים וארבע שעות ביממה, הוראה זאת יצרה בעיה למשה וולף שהיה איש דתי ושומר מצוות,לכן המשיך משה ווילף להפעיל את תחנת הקמח שברשותו בימי השבו ושעה לפני כניסת השבת השבית את תחנת הקמח עד מוצאי השבת .

כשנודע הדבר לגמל פאשה המושל התורכי ,הוא זימן אליו מידית את היהודי משה ווילף, כאשר הגיע אל גמל פאשה משה , הוא הציב בפניו ובפני עובדי תחנת הקמח, אולטימאטום שיעבורו לעבוד כפי שהוא דורש במשך כול שבעת ימי השבוע,משה ווילף ניסה להסיר את רוע הגזרה , בטוענה שהוא יעבוד יותר קשה בשעות העבודה ויצור תפוקה נוספת כאילו עבד גם בשבת.

גמל פאשה רתח והכה בנבוט בפרצופו של משה ווילף, כיוון שפחד משה שיוצא להורג מילא את פיו מים, לאחר קבלת המכות פנה משה ווילף לקונסול האוסטרי בעיר בתלונה ובקשה להסיר את הגזרה ( כיוון שהיה בעל אזרחות אוסטרית) , השגריר האוסטרי סרב להתערב ושילח אותו מפניו . כך נאלץ משה ווילף ,לעבוד בעבור הצבא התורכי ,עד שניגף והבריטים נכנסו לירושלים.

בשנת 1949 הייתה למשה ווילף מאפיה ברחוב אגריפס ליד שוק מחנה יהודה.


0 Comments|%1 Views|View full article
Media:י מכיר? מי יודע?
Posted by: אביבה פרידמן on Dec 11 2013 03:04

בס"ד

לידידינו היקרים הי"ו

השלום והברכה!

במסגרת פרויקט איסוף ושימור התמונות שלנו אנו שולחים את התמונה המצ"ב.

היושב עם השטריימל והלבוש הירושלמי הוא הגאון הנודע רבי אברהם חיים נאה זצ"ל המסב כאן בשמחה משפחתית בתל אביב.

לרבי חיים שהתגורר בירושלים היתה משפחה עניפה בת"א. הוא היה חתנו של החסיד התעשיין רבי שאול יצחק פניגשטיין ז"ל, הבעלים של "חצרות בתי וורשה" ביפו לא הרחק מת"א. שבשנותיו האחרונות התגורר, כמו רוב ילדיו, בתל אביב עצמה.
גם בתו של ר' חיים נאה התגוררה בת"א.

האירוע אינו מזוהה כמו גם יתר האנשים שבתמונה. נשמח לעזרתכם בזיהוי.

בברכת הצלחה

יעקב שלמה לוי

מכון "תל אביב של מעלה"

0 Comments|%1 Views|View full article
Important:סיפור מיוחד לחנוכה של מכבי הלסינקי- תיקון עוול לאצן יהודי פיני
Posted by: אביבה פרידמן on Nov 27 2013 14:24

Kfar Maccabiah, November 2013

Chanukah and the Jewish People Demand for Justice

Dear Friends,

Because it celebrates the liberation of the People of Israel on 25 Kislev in the year 165 BCE from Greco-Syrian (Seleucid) oppression and the regaining of Jewish religious and cultural liberties, the content of the Festival of Chanukah is strongly national. This armed struggle continued for years of intense fighting, costing the lives of many members of the Hasmonean clan (the Maccabees)(1) and their followers. Ever since, and especially since the rise of political Zionism in the second half of the 19th Century, Chanukah symbolizes the Jewish demand for our right to live free as Jews and our rights as a Nation.

This heroic spirit of the Maccabees continues. In October this year, a 75 year-long demand for justice met with success. Thanks to the sustained determination of Makkabi Finland, a small but significant victory for truth and for the People of Israel was won from the depths of the Holocaust Era. It is a sad story of how the career of a Makkabi Helsinki athlete was destroyed because he was a Jew, a story perhaps even sadder because Abraham Tokazier did not live to see his eventual vindication.

A sprinter of high reputation, he won the 100 meter race at a prestigious national competition on 21st June 1938, his victory absolutely clear in the photo-finish that appeared in the Press the next day. Astoundingly, the Finnish Athletics Association consigned Tokazier to 4th place.Question: Why? Answer: Anti-Semitism. The athletics meet was an unofficial tryout of a stadium intended for use at the next Olympic Games scheduled for Helsinki in 1940, and an official delegation from Nazi Germany was invited. German Jews had already been stripped of their citizenship (2) and systematic theft of their property had begun(3). Finnish authorities sought to ingratiate themselves with their German counterparts through their blatant 'gesture' of demoting Tokazier and filling the podium(4) with 3 'Aryan' runners.


Makkabi Finland never wavered in its efforts to correct this infamy. For 75 years, Makkabi demanded that Finnish sports authorities admit the injustice done to Abraham Tokazier and restore his rightful place in Finnish Olympic history. On October 4th this year, the Finnish Athletics Federation finally acknowledged the truth.

Abraham's nephew, Hillel Tokazier, wrote that his uncle "lost his will to compete after that event". Abraham Tokazier passed away in 1976, living with this injustice in his heart until his last days. Though it is a small incident in the enormity of evil that befell our People in the Holocaust Era, it is nonetheless a moral victory.

Makkabi Helsinki President Ari Benski (cousin of MWIU Vice-President Leo Dan Bensky) andHillel Tokazier sent a letter to the Finnish Athletics Federation after that body recognized its historic error:

"Makkabi Helsinki is the longest continuously-active Jewish sports club - so far, 107 years; it has several times tried to rectify the official results of the race held at the Helsinki Olympic Stadium on 21st June 1938. In his book 'Kangastus' published last August, the writer Kjell Westö once again brought this notorious injustice to public awareness; it had a decisive impact on rectifying the falsehood, and Makkabi wants to show its gratitude to him.

In their letter of apology to Abraham Tokazier's relatives, the current leaders of SUL and the organizing club HKV have made a moral decision to correct the result and repeated their condemnation of any manipulation of results and zero tolerance of racism or any other kind of discrimination in Finnish sports.

We highly appreciate the decision published by SUL on October 4, 2013 to rectify the injustice that occurred at the Helsinki Olympic Stadium on 21st June 1938 that for decades compromised Finnish sports and affected the Finnish Jewish community and sports circles. Their historic decision strengthens the status and restores the reputation for integrity of SUL as the umbrella organization of athletics in our country."

In these days before Chanukah, when we celebrate our demand for a dignified life as a free People in our historic homeland of Eretz Yisrael, and today with our own Medinat Israel,Makkabi's final achievement of its demand for posthumous justice, illuminates and continues the spirit of the Festival of Lights, bringing light into the darkness, righteousness into the realm of deceit and cruel degradation, recognition of truth triumphant over the empire of destructionand evil. Even though it took so long, Makkabi Finland and our worldwide Maccabi Movementcelebrate Chanukah this year with satisfaction at achieving one of our demands for the sake ofour honor as a Nation.

May this CHAG HA'URIM, the Festival of Lights

carry the Torch of the Maccabees

to illuminate our continuing commitment to the authentic

Maccabi ideals which guide our Present and Future.

May Chanukah 5774 be a very happy celebration with your families,

in more than 400 Maccabi clubs and Jewish community centers in 64 countries,

and in the modern Medinat Israel,

which so deeply and successfully embodies the spirit of the Maccabees.

Chanukah Sameach!

Chazak Ve'ematz!

RABBI CARLOS TAPIERO

Deputy Director-General

Maccabi World Union

[1] Chanukah celebrates the triumphant revolt of the Jews led by the Hasmonean family (the Maccabees) under the Cohen (Priest) Matityahu ben Yochanan and his 5 sons (Shimon, Yochanan, Yehuda, Elazar & Yonatan) against the strongest empire of that time led by the despotic Antiochus IV. Matityahu (166 BCE), Elazar (164 BCE) and Judah (161 BCE) died in the struggle for the liberation.

[2]The Nuremberg Laws were instituted on September 15, 1935

[3]Through the Nazi policy of "Aryanization" in 1938

[4]A non-Jewish runner, Aare Savolainen, was named the winner.


0 Comments|%1 Views|View full article
Media:חג חנוכה שמח ומלא אור!
Posted by: אביבה פרידמן on Nov 27 2013 14:18
חג חנוכה שמח ומלא אור !
0 Comments|%1 Views|View full article
Important:בית היתומים דיסקין בירושלים
Posted by: אביבה פרידמן on Oct 25 2013 15:43

על זוועות בית היתומים שמעתי מסבתי, מעט מאמי ועוד פחות מדודי דב, שסיפר כיצד נמלטו הוא ואחיו יעכקב חיימסון מהמקום הנוראי הזה. בשעתו התביישו אנשים לחשוף את העוולות הנוראיות ובכלל העדיפו לתת לעבר וכאביו - לשקוע. רבים כבר אינם והדיון בנושא אינו טעון רגשית כפי שהיה בעבר עת חיו ההורים ששלחו את ילדיהם לדיסקין או תלמידי המקום שרצו לשכוח.

הנה חומר שמצאתי על המקום הנוראי, אשמח לשמוע עוד!

אחד ממבצעי ה"מעגל" היה חילוצם של שני יתומים אומללים, שני ילדים חרדים , מורעבים וחוורים מידי המשגיח המתעלל בבית היתומים שבירושלים.

"רבי איצ'י הוא רשע, הוא השטן! הוא מכה על הידיים עם סרגל והוא לא נותן כלום לאכול. "זוללים וסובאים" הוא צועק כשאנחנו אוכלים רק פרוסת לחם אחת. הוא לקח את כל השמיכות החמות. אני יודע הוא מכר אותן, הוא גנב, הוא רשע הוא ילך ישר לגיהנום."

"והכתלים לא זעקו, והאבנים לא סיפרו דבר" לחש רמי כשהילדים היו מהלכים בפרוזדור האפל של הבית. "הרי כאן ילדים כמונו, ילדים שצריכים לשחק ולשמוח, ללמוד ולעלוז! וקרן אור אינה חודרת אליהם, וכך הם נאנקים תחת שבט האכזר ואיש אינו יודע, ואיש אינו רואה. "


הנחתי את הספר בצד לאחר סיומו ושוב הורדתי את הכובע בפני ימימה טשרנוביץ, שידעה לדבר על הדברים הכואבים והנחוצים, ולהעלות אותם בצורה ברורה ושקטה: יש מצוקה, יש "צרות בגן עדן" של המדינה היהודית הצעירה. הדור שלפניכם לחם במלחמת העצמאות, אבל לכם ילדים,נותרו עוד הרבה אתגרים..

וכך זה היה נגמר לולי לפני כשבוע ביקרתי באחת מחנויות הספרים, או ליתר דיוק מחסני הספרים המשומשים שבדרום תל אביב, ושם, בין מאות ספרי הילדים הישנים והחדשים צד את עיני ספר שנקרא "האסופי". ספר שיצא בשנת 1947, בהוצאת יבנה, ונכתב ע"י ק. לורך.

הצצתי בפרק הראשון והוא כלל רק את ההודעה הבאה:

"תינוק נמצא באוטובוס: אמש נמצא באוטובוס של שירות ה"מהיר" תינוק יהודי, כנראה מעדות המזרח, כבן שמונה ימים. פתק קשור לו על צוארו ובו רשום השם משה. הילד נמסר לפי שעה לתחנת המשטרה במחנה יהודה. המשטרה חוקרת."

תודו שזה מסקרן, מה גם שמעודי לא שמעתי כלל על ק. לורך. לקחתי.

והנה בעוד אני עוקבת אחר עלילותיו של התינוק משה, אני מלווה אותו לאן? לבית היתומים .

"בית גדול הוא בית היתומים שמחוץ לעיר, יש שם מאות ילדים וילדות בשני בתים העומדים זה אצל זה וחומה גדולה מסביב להם. לא קל להכנס לבית ואף לא קל לצאת ממנו כי השער הגדול נעול תמיד."

"וכאן הכל ישן ולא נקי והילדים אוכלים בלי נימוס ואין איש מעיר להם דבר כשהם נותנים את ידיהם בצלחת, והבגדים כאן מזוהמים,.."

"אחר כך התאספו כולם בחדר האוכל, אולם גדול שקירותיו עירומים.. ועל השולחנות היתה פרוסה שעוונית קרועה וסביב לשולחנות ישבו הילדים וחיכו לארוחת הבוקר. כל אחד קבל ספל תה עם מעט חלב ולחם בריבה"

"אחר כך הלכו כולם "לחדר". במקום מורה היה שם "מלמד" ורצועה בידו, כי לדעתו אין ללמד ילדים ללא רצועה. בתחילה היה רעש גדול אולם אחרי ההצלפות הראשונות השלך הס."

בקריאה הראשונה- זה נשמע לי כמו גירסה מקומית לדיקנס.. באמת: בתי יתומים שבהם מרעיבים ומכים יתומים, ועוד בימי המנדט הבריטי- לא יעלה על הדעת. ו

ואז קפצה לה מחצית הראש המבוגר שלי: "שימי לב, שני ספרים שונים, שניהם מתארים את אותו בית היתומים בירושלים, שניהם מתארים מצב מחריד.." - זה לא דיקנס, וזו לא מיקריות! זה דורש בירור!

וכך, יצאתי לדרך לחפש את המקור המשתקף בשני הספרים האלה.

שאלה: נתון: בית יתומים בירושלים, דתי או חרדי, התעללות בילדים,

תשובה: בית היתומים הגדול על שם דיסקין,

גבירותי או רבותי, הלואי ויכולתי לאמר שעליתי כאן על פרשה- לא ולא, עליתי כאן על מציאות מתמשכת, שהיתה קיימת בירושלים במשך למעלה מששים שנה, כל כך היתה קיימת עד שהתגנבה לה עד לספרות הילדים כחלק מתמונת המצב.

אני אסביר: בשנת 1949 ( שימו לב, הספר ה"אסופי" כבר יצא לאור שנתיים קודם לכן ! ) פרסם העיתונאי זאה תדמור כתבת תחקיר בעיתון "יום יום" על המעשים הנוראים בנעשים ביתומים בבית היתומים דיסקין בירושלים. הרעבה, מכות, התעללות מינית, בורות והזנחה. כל אלה עלו לראשונה על סדר היום של מוסדות המדינה והביאו להקמת ועדת החקירה הממלכתית הראשונה במדינת ישראל: בראשות השופט יהושע אייזנברג.

הועדה חקרה, ראיינה עדים, ביקרה במקום וגבתה עדויות מן הילדים ומעובדים. היא הגישה את מסקנותיה שהטילו סערה בארץ:

מכות, הרעבה, יתומים ערומים, מנוצלים, מוחזקים בכח הזרוע, בורים, אפילו כלי האוכל החסרים המוזכרים בספרה של לורך- מוזכרים גם כאן. כרגיל- את החקירה ואת המסקנות לוותה מסכת לחצים והשמצות חריפה של הקהילה החרדית: לפעמים נוצר הרושם שהאנשים האלה מוכנים להגן על כל מעשה נבלה ובלבד שתהיה כיפה שחורה חבושה היטב לראשו..

אבל שימו לב: הפרשה לא התחילה עם התחקיר של זאב תדמור ב 1949: היא היתה קיימת שנים רבות מאד קודם לכן, שימו לב לתיאורים של לורך מספרה בשנת 1947- הם נשמעים כמו ממצאי ועדת החקירה. יתרה מזאת: לא התעצלתי וסרקתי את עיתוני ירושלים מתחילת המאה וראו זה פלא: כבר בשנת 1910 מתריע העיתון "הצבי " על שחיתויות וגניבות באותו ההקדש הלא קדוש המכונה "בית היתומים דיסקין":

וביחוד מתאר בן יהודה בלשונו הנפלאה- לא רק שמחזיקים שם יתומים בבורות ובהזנחה ואין מאפשרים להם ללמוד מקצוע שיפרנס את בעליו: אלא שועד הקהילות החרדיות מגן על מנהלי בית היתומים ואלא ואלה "מפרכסים זה את זה". השנה? 1910.

כמעט חמשים שנה של שחיתות נפשעת, מוגנת על ידי קנאים, מציאות אכזרית ומתמשכת.

4 שנים לאחר פרסום מסקנות הועדה חזר כתב ה"ארץ" בשנת 1954 וביקר בבית היתומים:

. "זמן קצר אחרי הקמת ועדת הביצוע נעשה משהו במוסד, היו כמה שינויים לטובה, אלא שגם שינויים ותיקונים אלה נגוזו כעבור זמן מה", דיווח סופר "הארץ" ב. יוסף בינואר 1954, כמעט ארבע שנים אחרי שקמה הוועדה. "מראה הבניין מדכא כשהיה", כתב, "השמשות שבורות, ובחדרים הקרים אין תנורים לחימום". אין בפנימייה מנהל חינוכי, "אין מדריכים חינוכיים הלנים במוסד". למעט מדריך אחד צעיר ומסור, שמעיר את הילדים בזמרת "צאן קדשים קומו לעבודת הבורא", יתר המדריכים מעירים את הילדים בבוקר "במשיכת השמיכות מעל גופיהם". למרות שבהסכם "פורטו האמצעים להענקת שמחת חיים לילדים", ב. יוסף מצא שהחצר עזובה וריקה ממשחקים. אין כל פעולות פנאי, וההנהלה מתנגדת להן. אחרי הלימודים עוסקים הילדים בשינון תורה במשך כמה שעות, ואחרי כל נעזבים לנפשם."
(http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1156704.html

לפעמים אנו קוראים בספרי הילדים הדים עצובים להיסטוריה ולמציאות שבה נוצרו. הנה שני ספרים חביבים ואופטימיים , כל אחד בדרכו שהעלו סיפור נורא שקיים היה כאן אצלנו ממש, בגבעת שאול בירושלים. בעזרת השם. וכאן, לוחשת לי מחצית המח המבוגרת שלי- הבעיות לא נפתרות בעוד 200 עמודים ושעתיים של קריאה. כואב...

תעלומה ביבליוגרפית:

מי זאת ק. לורך? על ימימה טשרנוביץ אבידר כולנו הרי שמענו אבל הסופרת של "האסופי" אינה מוכרת לי כלל: חיפוש קצר במאגר הסופרים של הספריה הלאומית העלה כי קרולה לורך (זילבר) כתבה ששה ספרי ילדים, אחד מהם נקרא "הבול היקר" והוא עוסק בשואה, ויותר מזה? יוק! כלום.

טוב, לי לא עושים דבר כזה, אני שגדלתי על כל תעלומות הבלשים הצעירים והמבוגרים בעולם. וכך מצוידת במעט המידע ובגוגל יצאתי לצייד:

תחילה מצאתי כתבה מקסימה על הייקים של רחביה ב"מסע אחר" : כותבת הכתבה ( לא הצלחתי לאתר את שמה ) מתארת בחיבה ובאהבה את סבא אריך וסבתא קרולה לורך, זוג היקים האינטלקטואלים שעבדו בספריה הלאומית כל ימיהם. שהיו הולכים שלובי זרוע לקפה- קוכן בבית קפה, ומקפידים על גרמנית צחה ונימוסי שולחן.

http://www.masa.co.il/popup/print.php?ctype_id=1&cid=454

ומשם פניתי ומצאתי את רשימת עובדי הספריה הלאומית בשנות המנדט : ושם מצאתי את קרולה זילבר, כמה שורות לפני אריך לורך. קרולה עבדה ב"קרית ספר" ובין השאר עסקה בנסיונות לשימור ואיתור אוספי הספרים היהודים שנותרו באירופה הבוערת.

אני מקוה שאני לא עושה עוול לייקית החביבה הזאת: בדרכה העדינה והתרבותית היא העלתה בעיה.. אבל כל כך בנימוס, בחצי דיבור, שאצלנו לא שומעים טונים כאלה.. כמה חבל. אבל שמחתי להכיר אותך פראו לורך, לקחת אותי לגבעת שאול למוסד האיום ההוא, וגם לרחביה הקסומה של "עיר ימים רבים". אאופוידרזיין.

והנה בלוג מענין שעסק בספר במעגל הסתרים:

http://www.aplaton.co.il/story_276

0 Comments|%1 Views|View full article
Important:דיון במסע לידןןבנה של תלמידי הישיבה בחיספין - מחשבות
Posted by: אביבה פרידמן on Oct 25 2013 15:33

זוהי גירסת HTML של הקובץ http://www.etzion.org.il/vbm/archive/13-shoa/19shoa.doc.
Google יוצרת גרסאות html של קבצים באופן אוטומטי בזמן שאנו סורקים את האינטרנט.

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) שליד ישיבת הר עציון

שיעורים על שואה ואמונה מאת תמיר גרנות שנה שנייה

www.etzion.org.il/vbm

שיעור 19:משא ידוובנהדברים על 'הפנים'


- 3 -

שיא הרוע

האם בתוך המון מעשי הנבלה, העינוי, ההשפלה, הטרור והרצח שנעשו בשואה, יש מעשים שנכון יהיה לומר שהם הגרועים ביותר, המזוויעים ביותר אולי: שיא הרשע?

אינטואיטיבית, יש מעשי רשע שהסלידה שלנו מהם גדולה במיוחד. אך עלינו להיזהר משיפוטה של האינטואיציה, שכן לפעמים האסתטיקה היא שמכריעה בה. כשאנו רואים דם רב יותר, כשהצעקות רמות יותר, וכשהפושע נראה גס ואכזרי יותר, אנו נחרדים וסולדים יותר. אך פשע מכוער ופושע מכוער אינם בהכרח רעים יותר מפשע היגייני ופושע מגולח ומסורק. סלידה, גועל ורגשות אחרים המתעוררים בנו אל מול פשע 'מגעיל' הנם רגשות אסתטיים, לא רגשות מוסריים.

הימלר ימ"ש, מפקד האס.אס., ביקר פעם את חייליו בשעה שעסקו בהוצאה להורג של יהודים באחד היערות בחזית המזרחית. הוא נחרד ממה שראה שם בעיניו, וכתב דברים בנוסח מעין זה: "אין זה ראוי לתרבות ולמסורת הגרמנית להוציא אנשים להורג בדרך זו.עלינו לחפש דרכים ושיטות שיתאימו יותר למוסר הגרמני ולנפש הגרמנית העדינה והתרבותית". כלומר: הרצח גופו, האדם אלה אינם זוכים להתייחסות כלל; חיי אדם אינם כלום;הבעיה היא הפגיעה בנפש הגרמנית. הרצח בירי לבורות נראה ישיר, גס ומלוכלך מדי. הוא פוגע ברגש הגרמני, ולכן צריך לרצוח באופן נקי והיגייני יותר. הרי לנו דוגמה לעיוות ולסילוף שבתפיסה פסאודו-מוסרית המתעניינת באסתטיקה, ולא בטוב ורע.

מיסודי המוסר לידע שמוות הוא תמיד מוות, ורצח חפים מפשע הוא תמיד פשע נורא, ללא קשר לאופן ביצועו, בכל דרך ומכל מרחק. ובכל זאת, פעמים שאנו נתקלים בשיאים של רשע, בתחתיות רוע הניכרות לא רק מבחינה אסתטית, אלא גם מבחינה מוסרית. כזה הוא מקרה ידוובנה.

ידוובנה

בידוובנה[1]ביקרתי במסעי בפולין בשנה שעברה יחד עם תלמידי י"ב של הישיבה התיכונית בחיספין. ידוובנה היא עיירה מעיירות פולין,[2]חסרת ייחוד או מסורת מסוימת. לא היו בה גטו או מחנה ריכוז, וגם אין בסמיכותה יער. יהודיה,כאלף וחמש מאותבמספר,[3]נרצחו,כך חשבו תמיד, כשאר יהודי פולין, במסגרת מסעי הרצח הנאציים. כשמגיעים לידוובנה חוצים את העיירה והולכים עד קצהָ, שם ניצבת אנדרטה לזכר יהודי המקום. על האנדרטה אין כתוב דבר מה מיוחד, אלא רק שיהודיהעיירה נרצחו עובדה שאינה 'סקופ' בפולין: כך היה בכל מקום.

ואולם, בשנים האחרונות הוכיח היסטוריון פולני את מה שטענו עדים כבר זמן רב:שידוובנה מספרת סיפור שונה משאר עיירות פולין. בידוובנה, כך מתברר, לא הנאצים הם שרצחו את היהודים, אף לאליטאים או אוקראינים שעבדו בשירות הצבא הנאצי(כפי שאירע במקומות רבים בפולין); את יהודי ידוובנה רצחו פולנים בני העיירה, שכניהם לשעבר.אנשי ידוובנהסתם אנשים, לא חיילים,ולא פקידים של השלטון הנאצי 'הגדילו ראש', וכשהגיעולמקום נציגי השלטון הנאצי ביולי 1941, פנו אליהם וביקשו: תנו לנו לטפל ביהודים בעצמנו. מפקד האיינזצגרופן[4] המקומי נתן להם זמן עד שקיעת החמה של יום המחרת. למחרת הוציאו הפולנים המקומיים את שכניהם יהודי העיירה מבתיהם, הובילום אל אסם תבואה מחוץ לעיירה, ואז העלוהו באשעל כל יהודי העיירה. עדים מספרים על מעשי זוועה של אכזריות ורשעות פולנית שנעשו אותו יום. יש לזכור שמדובר בימי ראשית הפלישה הגרמנית לשטחים שהחזיקה ברית המועצות במזרחפולין.אינני יודע מה ידעו כבר הפולנים המקומיים על הנעשה ביהודים במקומות אחרים,אך נראה שמידת ההתנדבות שלהם הייתה גדולה עד מאוד.

"שכנים"

במשך שנים רבות יוחס טבח ידוובנה לאיינזצגרופן, עד שבשנת 2001פרסם ההיסטוריון האמריקני ממוצא יהודי-פולני יאן תומס גרוס את ספרו "שכנים", הקובע כי מדובר בפוגרום בו נרצחו 1,600 יהודים על ידי שכניהם. גרוס תיאר כיצד הוכו היהודים למוות,בותרו ונשרפו על ידי שכניהם הפולנים, ללא כל מעורבות גרמנית.

פרסום הספר עורר סערה בפולין. רבים חלקו על מסקנותיו, ופרופ' תומס סרטזמבוס קבע כי אף שמספר פולנים היו מעורבים, הייתה היזמה לטבח, כמו גם מרבית ביצועו, בידי הגרמנים. לאחר חקירה מקיפה פרסם המכון הפולני לחקר ההיסטוריה דין וחשבון, בו תמך ברבים מממצאיו של גרוס. כיום אין עוד מי שמטילספק במעורבות פולנים לא-יהודים ברצח בידוובנה, אך שאלת המעורבות הגרמנית נותרה פתוחה. בשנת 2001השתתף נשיא פולין אלכסנדר קבשנייבסקי בטקס לציון 60 שנה לטבח, בנוכחות שגריר ישראל בפולין דאז, פרופ' שבח וייס. במעמד זה הכיר קבשנייבסקי באחריות הפולנים לטבח, ואמר:

אנו יודעים בוודאות כי בין הרודפים והרוצחים היו אף פולנים. כאן בידוובנה, אזרחים של הרפובליקה הפולנית מתו בידי אזרחים אחרים...בשל פשע זה אנו מתחננים לסליחת צללי הקרבנות ובני משפחותיהם. אני מתנצל כאן כיום, כאזרח וכנשיא של הרפובליקה הפולנית. אני מתנצל בשמי ובשם כל הפולנים שמצפונם נחרד בשל הפשע, המאמינים כי לא ניתן להיות גאה בגדולת ההיסטוריה הפולנית, מבלי להרגיש, בה בעת, בכאב ובבושה על מעשי הרשע אותם ביצעו פולנים כנגד אחרים.[5]

שכנוּת

גרוס קרא לספרו "שכנים", ולא בכדי. הסיבה בגינה מבקרות המשלחות לפולין בידוובנה היא ששם היה מקרה מובהק של מעורבות פולניתנרחבת ברצח יהודים. לא רק הנאצים גם הפולנים, האוקראינים, הליטאים ואחרים היו שותפים להשמדת יהודים. עם זאת,דומני שראוי להבליט נקודה אחרת בסיפור נורא זה, והיא:השכנוּת. שכנים רצחו את שכניהם: הסַפָּר רצח את הנגר, המשרתת הפולנייה רצחה את אדוניה, השכן מן הקומה שנייה את היהודי מהקומה הראשונה, וכן הלאה.

העוצמה המייחדת את הרשעות שנתגלתה בידוובנה תובן, כך אני סבור, מתוך אתיקת 'הפנים'של לוינס. אך תחילה כמה שורות על שכנים ושכנוּת:

שלום, אפשר לקבל בבקשה כוס סוכר?

אולי נשאר לכם קצת חלב בשביל הילדה, היא חולה...

את מוכנה לראות בעוד כמה דקות שהסיר שהשארתי על האש לא גולש?

אם התינוק בוכה, תני צעקה, אני יושבת שם במרפסת ממול...

הנה מסי ועד הבית, אני מתנצל על האיחור...

הרעש של משחק הכדור של בנכם אינו מאפשר לי לישון, תוכלו לבקש ממנו לחדול?

תודה על העזרה אתמול, טוב שכן קרוב מאח רחוק...

האם נוכל להשתמש בביתכם מחר? יש לנו אורחים.אה, אתם לא נוסעים? זו לא בעיה. ממילא התכוונו לרצוח את כולכם בעוד שעתיים...

רוצים להתלוות אלינו לאסם, ליד מגרש הכדורגל, חשבנו לשרוף אתכם שם...

אנחנו נשמור על הרכוש, אל תדאגו. הכול באחריותנו, מישהו יגור בבית, שום דבר לא ייהרס, אתם יכולים להישרף בשקט, הירגעו.

יש לכם להשאיל קרם שיזוף, שלא נישרף בשמש; תשגיחו בבקשה על העוגה, שלא תישרף...

האתיקה של 'הפנים'

עמנואל לוינס העמיד את 'הפנים' במרכז האתיקה שלו. המוסר, כך הסביר, אינו מתחיל,כפי שסברו רבים,בעקרונות כלליים דוגמת: חובה לעשות טוב, עליך להישמע לצו הכללי של התבונה, יש למלא את דרישותיו של המצפון וכיוצא באלו. ראשיתו של המוסר הוא באדם הממשי הניצב מולך, ובמיוחד בפניו. מדוע הפנים דווקא? לוינס מדגיש כי אין כוונתו למראה הפנים, למה שניתן לתיאור או לתפיסה, כי אם לפנים עצמן. נקרא מדבריו:

אני נוטה לחשוב שהגישה אל הפנים היא אתית מעיקרא. ברם, כאשר אתה רואה חוטם, עיניים מצח וסנטר, ואתה מתאר אותם, אזי אתה פונה אל האחר כאל אוביקט...ייחודן של הפנים נעוץ במה שאינו יכול להצטמצם כדי תפישה. ראשית יש לציין את עצם תמימותן של הפנים0 Comments

|%1 Views|View full article
Important:שכונת גבעת שאול - סקירה
Posted by: אביבה פרידמן on Sep 25 2013 15:28
שכונת גבעת שאול

מאת איציק שוויקי - מנהל מחוז ירושלים במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

שכונת גבעת שאול נמצאת בחלקה המערבי של העיר ירושלים ונמצאת בגובה 820 מטר מעל פני הים. השכונה נוסדה בשנת 1906 כאשר אריה לייב, משה קופל קנטרוביץ והרב ניסים אלישר רכשו קרקע לבניית השכונה מערביי הכפרים דיר יאסין וליפתא. גבעת שאול הינה שכונה מבודדות ומרוחקת מהעיר העתיקה ובנייתה הייתה פריצה לאזור חדש ומרוחק.

בעיתון "השקפה" נכתב בשנת 1906 כי נכבדים יהודים קנו 300,000 אמה מאדמת מירי בסביבת הכפר ליפתא. השכונה גובלת בצפון בכביש מס' 1 ובגינות סחרוב, במערב ביער ירושלים ושכונת הר נוף, בדרום ובמזרח בשכונות בית הכרם וקריית משה. השכונה מוכרת לרבים בגלל הר המנוחות השוכן ברכס המערבי של שכונת גבעת שאול.

השכונה נקראה גבעת שאול על שם הרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה), הרב הראשי 'הראשון לציון' של הספרדים בארץ, שבנו הרב ניסים אלישר היה אחד ממייסדיה. זאת בניגוד לגבעת שאול ההיסטורית, שהייתה בירת שאול המלך ונמצאת ב"גבעה", בסמוך לפסגת זאב על הכביש לרמאללה.

משה קנטרוביץ ממייסדי השכונה חילק את השטח שנרכש ל-160 מגרשים בגודל של 1,400 אמות (כ- 200 מ"ר) שנמכרו במחירים נמוכים השווים לכל נפש, על מנת שהמתיישבים יבנו את ביתם שיכלול שטח חקלאי לפרנסתם. בראשיתה התיישבו בגבעת שאול בעיקר יוצאי תימן, שהיו רובם מדלת העם ושאפו להקים בה משקים חקלאיים ולספק ירקות לירושלמים.

עיתונאי מאותם ימים מספר על "החפצים בטובתה, על אודות התמסדות חוות גנים... בכדי לתת עבודה לתושביה, ולשפר את שוקי ירושלים בפירות ושאר ירקות מעבודת הגנים היהודים הסמוכים לה. ולו נעשה הצעד החשוב כי אז היה באמת מביא טובה גדולה לתקנתה של ירושלים... וכבר יש בגבעת שאול אך כעבור מספר שנים עברו אילה משפחות ממאה שערים ומהעיר העתיקה חלקן אשכנזיות וחלקן ספרדיות".

התושבים האשכנזים, ביוזמת שמואל ויינברג, הקימו על ראש הגבעה בשכונה את מבנה הציבור הראשון, "בית הכנסת פרושים", צורת הבניין ריבועית והוא שימש בין השאר אכסניה לישיבות רבות בירושלים, ביניהן ישיבת "אנשי המוסר" של הרב סלנט, ישיבת "תורת אמת" של הרב יהודה לייב אשלג. במהלך השנים הגיעו יהודים מעדות ישראל שהקימו בשכונה כ-20 בתי כנסת.

בשנת 1912 נכתב בעיתון "מריה" על הקמת בית מלאכה זה לרקימה ולתפירת כותנות בגבעת שאול ובו יעבדו 100 איש על ידי הגביר הנדיב ר' סלוצקין. בשכונה נבנו מפעלי תעשייה שונים, בהם בית החרושת לביסקוויטים פרומין, מפעל לתנורי נפט פרומין שבתקופת המנדט ייצר תחמושת לצבא הבריטי, בית החרושת למצות, מפעל לאקונומיקה שהקים שלמה גלרנטר, מאפיית "אנג'ל", מאפיית ברמן ועוד.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה סבלה השכונה מהתקפות של כנופיות ערביות מהסביבה. כשהכוחות הבריטים הגיעו לירושלים השכונה הייתה בקו האש ותושביה נאלצו להתפנות. כשחזרו מצאו את השכונה הרוסה ונאלצו לשקמה.

בשנת 1927 הועבר בית היתומים דיסקין לגבעת שאול מהעיר העתיקה, ומטרתו הייתה לטפל בילדים יתומים או כאלו שהוריהם לא היו מעוניינים להמשיך לגדלם ולמנוע את העברתם לחוגי המיסיון. במוסד התגוררו כ-500 יתומים בנים בלבד וניתן להם חינוך תורני, אף שלא כל המגיעים למקום במרוצת השנים היו מרקע דתי. הבניין תוכנן על ידי אדריכל טבצניק. המבנה נבנה בסימטריה, בצורת ח׳ הפוכה. סגנון הבנייה האקלקטי מנסה ליצור אדריכלות עברית שורשית ששואבת את השראתה מן המזרח ומהמסורת היהודית הקדומה. היום המבנה משמש פנימייה לנערים חרדים. בית היתומים נמצא ברחוב הרב ריינס. במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1931 בירושלים התגוררו בשכונת גבעת שאול כ-955 נפש ב-152 בתים.

ב-8 באוגוסט 1944 היה ניסיון התנקשות בחיי הנציב העליון הבריטי סייר הרולד מקמייכל בידי אנשי המחתרת היהודית בכביש הסמוך לשכונה. במהלך מלחמת העצמאות ב-9 אפריל 1948 עלה כוח משולב של אנשי האצ"ל והלח"י לכבוש את הכפר דיר יאסין, שממנו פעלו הכנופיות הערביות שאיימו על הדרך לירושלים. במהלך הקרבות שגבו מחיר דמים רב, נטשו התושבים הערבים את הכפר והמקום הפך למחנה עולים עד לשנת 1951 (2,400 עולים). בשנת 1954 הוקם בשטח הכפר בית החולים לחולי נפש גבעת שאול, כאשר אחרון העולים עזב את הכפר ב-1959.

במלחמת העצמאות נבנה שדה תעופה זמני על הרכס סמוך לגבעת שאול, למקרה שירושלים תישאר במצור ממושך. במנחת זה נחתו מטוסים קלים בעת המצור על ירושלים, דבר שסייע לקשר אווירי עם יתר חלקי הארץ. היום אזור המנחת הינו הכביש הראשי בשכונה שנקרא בשם "כנפי נשרים".

לאחר מלחמת העצמאות צורפה לירושלים שכונת גבעת שאול, כמו גם בית וגן ובית הכרם, והתושבים החלו לקבל שירותים עירוניים.

בסמוך להר המנוחות (גבעת שאול) נמצאים שרידי "מצד" על שטח 9x10 מטר, מימי החשמונאים במאה הראשונה לפני הספירה. תפקידו היה להגן על הדרך העולה לאורך הבקעה הצרה שנקראת "מעלה רומאים אל ירושלים". על המצד החשמונאי נבנה במאה הרביעית מצד גדול ביותר (בשטח 270 מ"ר), וזה נהרס בראשית המאה השביעית עם השתלטות הערבים.

בשיפולי שכונת גבעת שאול באפיק נחל רבידה נבנו בשנת 1972 מאגרי נפט, אליהם בא צינור מאשדוד באורך כ-57 ק"מ המוליך מוצרי נפט שונים: בנזין, קרוסין וסולר. באפיק הנחל רבידה אמור לחצות גשר שיחבר מנהרות בכביש מספר 16 שמסלולו יגיע ממוצא תחתית לכוון בית הכרם, הארגונים הירוקים בירושלים מתנגדים לפגיעה בנחל וביער ירושלים כאשר הפיתרון מנהרה ללא גשר.

בשנים האחרונות שכונת גבעת שאול שינתה את פניה, נבנתה כניסה נוספת מכביש ירושלים-תל אביב (צומת גינות סחרוב). הבתים החד-קומתיים של המייסדים הולכים ונעלמים ובמקומם נבנים רבי-קומות, המאכלסים ברובם תושבים חרדים. במהלך השנים האחרונות עיריית ירושלים גיבשה תכנית אב כוללת לשכונת גבעת שאול, המתווה את העקרונות לפיתוח השכונה. בתכנית זו הצביעו על תוספת של כ-2,000 יחידות דיור בשכונה, לדוגמא במתחם השוק הסיטונאי של ירושלים יבנו כ-700 יחידות דיור.
0 Comments|%1 Views|View full article
Genealogy:עץ היוחסין של משפחת וילף וחיימסון
Posted by: אביבה פרידמן on Sep 20 2013 18:06

שולשלת יוחסין משפחת ווילף וחיימסון

ר' דוד יעקב ווילף מסטרי, נפטר כנראה בעיר בויאן, לאחר שנת תרמ"א. זו' מרת גיטל בת ר' יהודה לייבוש ארליך ונכדת רצ"ה אייכנשטיין מזידיטשויב. בספר עשר קדושות הנ"ל כתוב כי עלתה לארץ עם בנותיה, אך בקובץ ביאו"י [קמ, עמ' קעג, קעה] הובאו מכתבים מר' דוד יעקב שכתב בהיותו בארץ, ורק מסופר שם, שלפרקים היה נוסע לחו"ל, ושם נפטר. ויעויין בספר אגרות הרה"ק מרוזין ובניו, [ח"א עמ' קח], שם הובא מכתב מצפת שנכתב בשנת תרמ"א, לרגל הבראתו של הרבי מסא"ג, וחתומים עליו ר' דוד יעקב, עם ר' משה יוסף הורוביץ, ור' פנחס ברז"ל. ילדיהם: ר' צבי ווילף, נולד בשנת ה'תר"ח, זוגתו מרת שיינדל [נקראה על שם סבת אביה, אשת ר' יעקב מליסא], בת ר' ישראל יעקב שאול לוברבוים מצפת [נולד תקצ"ט נפטר אלול תרמ"ח] ב"ר מרדכי אריה לוברבוים [נולד תקנ"ט נפטר תרל"ח] בנו של ר' יעקב מליסא בעל נתיבות המשפט וחוות דעת. ר' צבי, היה סוחר גדול, והיו לו הרבה עסקים. בית חרושת לקופסאות פח לטבק בצפת, וטחנת קמח ביפו. הוא נפטר בשנת תרצ"ח.

בנו של ר' צבי – יצחק יהודה ווילף נולד בצפת בקיץ תרמ"ה, למד בישיבת תורת חיים בירושלים. בשנת תר"ע נשא לאשה את מרת רחל בת ר' אורי שרגא בוריס. אחרי מלחמת העולם הראשונה, קבע מושבו ביפו, והיה שם סוחר גדול, בעיקר בקמח. נפטר בתל אביב כ"ו תשרי תש"ז, ומנוחתו בנחלת יצחק

רעייתו רחל, נפטרה ה' תשרי תשי"ג. מצאצאיו של יצחק יהודה: מרת חנה אשת יעקב שנברג, נכדו של ר' ברוך לבסקי אב"ד קריניק בעהמ"ח מנחת ברוך ונחלת ברוך. שרגא ווילף, נפטר בשנת תשנ"ט. מ' פערל אשת ר' אהרן קאלמינאו נכד ר' אשר מסטולין, נולד בשנת תרל"ב נפטר בשנת תשי"א. צאצאיהם: א. ר' אברהם קלמינוב. אביהם של: 1. ר' מרדכי קלמינוב. 2. אשת ר' דוד יעקב פריינד ב"ר אריה מרדכי. 3. אשת ד"ר ליננטל. 4. מרת לאה רבינוביץ. ב. מרת חיה רבקה דבורה אשת ר' אריה מרדכי פריינד מירושלים [ב"ר שאול יצחק ומצאצאי היהודי הקדוש מפשיסחא]. צאצאיו: 1. הצדיק ר' אשר פריינד, שנפטר י"א תשרי תשס"ד, הוא היה חתן ר' אברהם שטרנברג, נכד לר' מענדלי דעשער שזו' היתה נכדת אדמורי קרלין. 2. ר' דוד יעקב פריינד חתן דודו ר' אברהם קלמנוב. 3. מרת ברכה אשת ר' אברהם פרשן פרושינובסקי מחסידי חבד. ג. הינדא אשת ר' יהושע קרויז. מאלו נשתלשלו משפחות רבות בירושלים.

מרת אסתר חינה, תחילה היתה נשואה בזיווג ראשון, ונולדה לה בת אחת - מרת ליבא [שנישאה לאחיה חורגה ר' פנחס מנחם ישעיהו מינצברג – ר' פינטשא – מטבריה בזיווגו הראשון]. ובזיווג שני נישאה לר' משה צבי מינצברג [בן הר"ר אברהם אליעזר מיאזיפאוו], בזיווגו השני. צאצאיהם: [הדיין הירושלמי ר' ישראל זאב מינצברג, ר' פינטשא מטבריה, ר' לייבל, ומרת רבקה אשתו [הראשונה] של ר' יצחק מתתיהו וינברג, נולדו לר' משה צבי מזיווגו הראשון] א. הרה"צ ר' דוד מינצברג, ממקובלי ירושלים. ב. מרת אלטע נחמה מרים אשת ר' חיים יהודה ברגמן, אביו של הרב שלמה מן ההר. ג. מרת חיה לאה אשת ר' יצחק אייזיק אייזן. מצאצאיהם: 1. ר' אברהם אליעזר אייזן, חתן ר' חיים דב חיימסון. 2. אשת ר' שמואל משה וינברג בן האדמור בעל ברכת אברהם מסלונים. ד. מרת רחל אשת ר' יחזקאל פקשר.

ב. מרת שיינדל לאה אשת ר' דוד נתן דייטש אב"ד קרעטשניב [קרטשניף] והגליל בעהמ"ח נפש דוד, נכדו של ר' משה דוד אשכנזי מטולטשווא. נפטר בקרעטשנאוו תרל"ט, ושם מנ"כ, לאחר שנפטר עלתה רעייתו לארץ עם בניה. צאצאיו: ר' יצחק אייזיק דייטש, נולד בשנת תרי"ד, נפטר בטבריה כ' תשרי תרס"ט. זו' מרת רחל בת ר' אלעזר העלר מצפת, חתנו ובן אחיו של הרב שמואל העלר אב"ד צפת. צאצאיו: א. מרת שיינדל רבקה אשת ר' שמואל זנוויל קאליך מצפת. ב. מרת חוה אשת ר' אהרן ברוך ברגמן. ג. מרת מלכה. ד. ר' דוד דויטש. ה. מרת שפרינצה תקוה אשת ר' פייביש טסלר. ו. מרת ברכה לנדוי.

מרת ברכה אשת ר' יוסף יחיאל מיכל רדליך, נכד הרה"ק ר' מאיר מפרימישלאן. בשנת תרל"ה, הדפיס בסיגעט את הספר 'יד יוסף' לחותנו זקינו, ר' יוסף יואל דייטש. כיהן כאדמו"ר במיקאלייב משנת תרנ"ט עד לפטירתו בשנת תרצ"ו. זו' מרת ברכה נפטרה בח"י טבת ומנ"כ במיקאליעוו. צאצאיהם: א. ר' יששכר דב רדליך חתן ר' ברוך פרנקל מסוקוליבקה נכד ר' אלימלך רובין מסוקולוב. ב. אשת ר' אלעזר אליעזר ליפא גרטנהויז בעהמ"ח אשל הגדולים. מרת אסתר אשת ר' אברהם רייך אב"ד יאסין, אסתר נפטרה בז' חשוון תרנ"ה ומקום מנוחתה בקרעטשנאוו, ור' אברהם בז' אדר תרס"ו. מרת נחמה אשת ר' ישעיהו שלום רוקח בעהמ"ח ילקוט ישר, נכד בעלז וראפשיץ. נחמה נפטרה בחרקוב ט"ז אייר תרע"ו. ר' ישעיהו שלום היה רב ואדמו"ר בעיר וויניאוויטש, ולאחר המלחמה העולמית התיישב בטורקא. הותיר צאצאים רבים, ומשפחות ענפות. מצאצאיו: א. ר' יהודה זינדל רוקח בלונדון. ב. ר' משה רוקח, חתן ר' פנחס אדלר. ג. ר' ישראל דוד רוקח אב"ד קאטוב, חתן ר' חיים יצחק ירוחם אב"ד אלשטאט. ד. ר' נפתלי רוקח. ה. ר' אלטר אליעזר רוקח, חתן ר' יצחק יעקב הויזמן מפשמיש, [כן כתבו נכדיו בקובץ תשורה של חבד, וונדר כתב שר' אלטר אליעזר היה חתן ר' שלמה רוקח]. ר' משה דייטש, זו' מרת שפרה לאה בת ר' אברהם יצחק העלר בנו של ר' שמואל העלר אב"ד צפת. מצאצאיהם: א. רבי דוד נתן דייטש מצפת-ירושלים. ב. רבי ישראל דייטש שו"ב בעיר ניגרעשד, ג. רבי מרדכי דייטש אב"ד וועליאטין, תלמיד ר' הלל פוסק, ונדפסו ממנו כמה קטעים ב'הפוסק'. כמו כן, הביא לדפוס את ספרי זקניו, 'נפש דוד' לר' דוד נתן דייטש, וספר 'דרך נשר' מר' שמואל העלר, והביא בספרים מעט משלו. ר' מרדכי נהרג בשואה, הי"ד. ד. רבי שמואל דייטש אדמו"ר מבוקארעסט-ברוקלין. ה. מרת שיינדל ברכה אשת ר' אהרן דוד קאהן, מבניו: 1. האדמו"ר מתולדות אהרן זצ"ל. 2. ר' חיים קאהן הי"ד, נהרג בשואה, ראה עליו בספר שופריה דאברהם. 3. חתנו ר' דוד יהודה פריינד בעהמ"ח פרדס דוד, נפטר כ"ג ניסן תשמ"ה.

http://toladot.blogspot.com/2009/07/blog-post.html

---

הרה׳׳צ הקדוש מוה׳׳ר יצחק אייזיק מסטריא זצוקלה״ה (שנפטר ט׳ שבט מנ׳׳כ בסטריא) שהוא נכד רבותינו הט״ז והב״ח ורבי ר׳ העשיל רבו של הש׳׳ך זיע״א והי׳ חתן הרב הגאון הקדוש מוה׳׳ר צבי יוסף זצוקלה׳׳ה אבד״ק רודניק גיסו של רה״ק מוה״ר אלימלך מרודניק זצוקלה"ה.

0 Comments|%1 Views|View full article
Family stories:צומו של יום מכפר
Posted by: אביבה פרידמן on Sep 14 2013 06:06

ינואר 2013

צומו של יום מכפר

ידי הקטנה רקדה בתוך ידו הגדולה והחמה של אבי. שמש של צהרי יום הכיפורים להטה מעלינו, אך לא אבא העטור בטלית מעל חליפת החג ואף לא אני בשמלה חגיגית ארוכת שרולים זעפנו על החום הרב. הלכנו אט אט במעלה רחוב המעג״ל בואכה רחוב ארלוזורוב, לכיוון הבית.

אלו היו שנים בהן אבא עוד היה חוזר הביתה עם אימא ואיתנו אחרי תפילת מוסף ועד לתפילת מנחה. אבא היה נח מעט בין התפילות ואימא האכילה אותנו בשקט ארוחה קטנה.

כשגדלנו אבא כבר לא חזר הביתה איתנו וגם אנחנו כבר לא אכלנו דבר בבית. שרה חברתי הייתה מגיעה לישיבת "סלונים" בה התפללנו כל השנים ואימא הייתה מחליקה לידי שקית עם כריכים ותפוחי עץ והיינו אוכלות ומשחקות בגן הסמוך לישיבה.

אחר כך כבר אבא לעולם לא יחזור הביתה לנוח רק אימא ואני. אבא נשאר בישיבה ואנחנו היינו חוזרות לשמוע את אבא קורא מפטיר יונה. עם השנים אימא אמרה לשני אחיי להישאר עם אבא בישיבה כדי לעזור לו לקום ב״עלינו״ אבא כבר היה מבוגר ואנחנו הילדים גדלנו.

ב ״יזכור״ היינו יוצאים יחד כל הצעירים מהישיבה והולכים ל"אורדע" ; הבנים של הרב ניסן צ׳סלר, גרשון ויונהל'ה יגל ובניו של הרב צבי מרקוביץ בעל הדרת הפנים המרשימה.

הלכנו הביתה אני בת חמש וחצי, אבא רצה לנוח מעט ואני הייתי אמורה לשתות ולאכול כריך קטן. בקרן הרחובות המעג"ל ובן יוסף ישב דודי, על ספסל. רזה, גבוה, חגיגי במכנסיו האפורות עם חגורה שחורה מושחלת בהם וחולצה לבנה בוהקת בלובנה. פניו היו רחבות ומלאות, שיער ראשו כסוף ועיניו חמות וטובות.

כשראה אותו אבי ישוב על הספסל אמר: אדם משונה. כל כך הרבה צרות וקשיים יש לו, והנה היום זה היום שכל אחד יכול להתפלל ולבקש מהקב״ה כל בקשה לטובה והוא לא.

"אבל אולי הוא לא יודע, אבא, הוא חילוני" שאלתי את אבא

"אין דבר כזה", השיב אבא, "חילוני זו המצאה".

"אז אולי תגיד לו אבא שיתפלל"

"הוא יודע אביבושק׳י הוא יודע. הוא לא נולד חילוני הוא בא ממשפחה דתית."

"באמת?"

"כן".

"אז למה הוא לא מתפלל?"

"זו רוח שטות שנכנסת באדם וגורמת לו להתרחק מעצמו" אמר אבא בשקט.

אבא מדבר ומסביר לי את עיקרי תפיסתו והתנהלותו שלו עם האלוקים. הקרבה שהוא חש לקב״ה, שיג ושיח ישיר שהוא מנהל עם בוראו.

דודי קם מהספסל לקראתנו. הוא מחכה לאשתו, אחות אימי שהקפידה שנים להגיע לישיבה בחגים והשנה הזו הייתה בסוף הריונה השני. עוד שבועות בודדים והיא תלד את בן דודי הצעיר ביותר במשפחה והוא, דודי יגיע רק עוד שש שנים לעזור לה עם עגלת התינוק במעלה הרחוב לביתם ויותר לא.

אבי לוחץ את ידו והוא מלטף את לחיי. אני מזדרזת לומר שדודתי נשארה מעט מאחור עם אימי לקבל ברכה מהרבנית יגל בעלת הפנים המאירות והקורנות, אימו של הרב אברהם יגל ז"ל.

אבא תליתי בו עיניים מבקשות, תגיד לו משהו עכשיו, היום עוד לא עבר... סובבתי את ידי בידו, אבא אבא תגיד לו...ואבא מאחל לו את כל האיחולים לשנה מוצלחת וכאילו מסתיימת לה השיחה.

ואז אבא אומר לו; "אתה תגיע לנעילה?"

כן כן זעקו עיניי תגיד כן..

והוא ענה; "אני לא חושב שאגיע אולי אשתי ובני."

אבא אמר; "זה לא מאוחר ולא מיותר לעולם לבקש.."

שתיקה..

"אתה צם?" שאל אבא

"לא", זה מיותר.

"גמר חתימה טובה", איחל אבי שוב

ואני אמרתי; "גמר חתימה טובה ושנה טובה גם לתינוק הקטן שיולד".

"את שמחה", שאל דודי

"כן מאוד הוא יהיה חמוד כל כך..."

"ואם זו תהיה בת?" שאל דודי

"לא, זה בן" פסקתי ככה אומרות כל הנשים בישיבה בגלל צורת הבטן.

צחקנו, נפרדנו והתרחקנו.

אבא אמר: צומו של יום מכפר. לצום כל אחד יכול, לפחות את זה.

תזכרי תמיד אביבושק׳י, צומו של יום מכפר.

כך בלי הרבה הסברים לילדה בת חמש וחצי ביודעו כי אזכור.

שנים חלפו, דודי נפטר כשש שנים וחודש אחר השיחה הזו, אכן נולד בן לדודתי, לי נולדו ילדים וכל אימת שמגיע יום הכיפורים ואני מתקשה לצום מצלצלות מילותיו של אבא; צומו של יום מכפר.

אני לוגמת מעט מים בכוס עם השנתות המיוחדות בדיוק לפי השיעור כדי לקחת כדור נגד המיגרנה וממשיכה עד הערב.

0 Comments|%1 Views|View full article
Visits
0001816
 
Loading...
Loading...