You are not logged in
Log in
Sign up
Welcome
My name is רם נוחם and I started this site.
This site was created using MyHeritage.com. This is a great system that allows anyone like you and me to create a private site for their family, build their family tree and share family photos. If you have any comments or feedback about this site, please click here to contact me.
Our family tree is posted online on this site! There are 3490 names in our family site. The earliest event is the birth of Moses Mayer (1550). The most recent event is the birth of <Private> Noham (Mar 13 2014).
The site was last updated on Aug 19 2014, and it currently has 229 registered member(s). If you wish to become a member too, please click here.   Enjoy!

Go to family tree

Go to family photos
Family news
Yesterday
טלי דוברוביץ commented on event 59th birthday of Tali Dubrovitz:
 תודה רבה כן קצת נבהלתי אבל מתנחמת שזה לא הפוך דש וחיבוק לכולם 
רם נוחם commented on event 59th birthday of Tali Dubrovitz:
 מזל טוב טלי. הרבה בריאות והצלחה.
אל תיבהלי מהמספרים.
רם 
Aug 10, 2014
שולמית נוחם commented on event 55th birthday of Ezer Zafrir:
 עזר היקר
המון ברכות ואהבה נשלחים אליך ממני ומיעקב
תמשיך להיות חבר וידיד ולעזור ביחס טוב ובמילה טובה שנותנת המון כוח 
Shlomo mizrahi joined another family site: shoshani-marcus Web Site
Aug 06, 2014
פז משיח updated her profile.
פז משיח updated her profile.
July 29, 2014
רם נוחם published new versions of the 2-Cohen-Hassine-Elhadif and Noham Family - Nehama-Ezra family trees from the Family Tree Builder.
רם נוחם updated the details of Nisim Melamed in family tree 1-Noham Family - Nehama-Ezra
July 25, 2014
רם נוחם updated the details of <Private> Noham in family tree 1-Noham Family - Nehama-Ezra
July 22, 2014
doron ninio joined another family site: mamman harush sayag butbul Web Site
July 09, 2014
רם נוחם published a new version of the Cohen-Hassine-Elhadif family tree from the Family Tree Builder
July 08, 2014
רם נוחם updated the details of Michal Goldenberg (born Alhadef) in family tree 2-Cohen-Hassine-Elhadif
July 05, 2014
רם נוחם published new versions of the Noham Family - Nehama-Ezra and Cohen-Hassine-Elhadif family trees from the Family Tree Builder.
June 18, 2014
אברהם נוחם commented on person <Private> Reem :
 מזל טוב לאיילה.
אוהבים: אברהם ובלה,
דניאל - אביבה - דוד-אברהם בן 1.8 בריגה, לטביה
שרילי ונילי, מיכה 
June 17, 2014
אבי שלום updated his profile.
רם נוחם published new versions of the Jacobo_and_Fortuna_Nahama and Cohen-Hassine-Elhadif family trees from the Family Tree Builder.
רם נוחם tagged Jacob Hassine in 1 photos
 
רם נוחם updated the details of Farhi Alhadef , <Private> Shrem , <Private> Shrem , Victoria Alhadef (born Shrem) and 1 other people in family tree 2-Cohen-Hassine-Elhadif
רם נוחם updated the details of Yosef Kassutto in family tree 1-Noham Family - Nehama-Ezra
June 15, 2014
עליזה כהן commented on event 67th birthday of Amnon Rofe:
 מזל טוב ליום הולדתך 
עליזה כהן commented on event 67th birthday of Amnon Rofe:
 מזל טוב ליום הולדתך מאת עליזה כהן 
רם נוחם updated the details of Rosa Lechtner and Meyer Lechtner in family tree 2-Cohen-Hassine-Elhadif
רם נוחם added Rachel Sidis (born Saragosti Perez) and Shlomo Sidis to family tree: 1-Noham Family - Nehama-Ezra
June 14, 2014
רם נוחם updated the details of Rachel Sidis (born Saragosti Perez) , Behor Samuel Sidis , Shlomo Sidis , Moshe Haim Sidis and 1 other people in family tree 1-Noham Family - Nehama-Ezra
June 13, 2014
רם נוחם added source המפקד הפדרלי של ארצות הברית לשנת 1940 to family tree 2-Cohen-Hassine-Elhadif
רם נוחם added source המפקד הפדרלי של ארצות הברית 1930 to family tree 2-Cohen-Hassine-Elhadif
 
View older news
News articles
Other:שרשור והומור בידי הגורל
Posted by: on Sep 5 2011 05:42

בטרם אמשיך,תודה ל שזכיתי לגלות אתר זה,ואת הדמויות הנחמדות המכביבות בו,לא מריונטות אלא

אנשים שבוונים את גורלם,צנועים,מתנדבים(תכונה משפחתית)לעשיות טובות.

03-6482089

אני בבית רוב הזמן.

עכשו לסיפורינו,אתם תחליטו אם מוגזם בדיוני חצי אמת????

עבדתי בחב' אל על (כניראה יש לחברה משיכה לכך) לילה אחד,פנה אלי אברהם ברוך וגילה לי סוד שמאיר "הצנום" קרוב משפחה שלי ,נחמה מי-ם,(אז למה נוחם?)

,אני מעיד על עצמי כלא רציני,שובב,אבן מתגלגלת.

לקחתי את ידו של מאיר כמי שיודע דבר,(דודתי שרינה ראתה בקפה) אני מספר לו על יגיע כפיים,הבאר ועץ האשל,המדרגות המובילות לקומה שניה,על קרני הצבי והטפט על הקיר.ההתפעלות היתה גדולה,

והחלטנו שביום ששי נסע לירושלים,בקשתי ממאיר שיחכה מספר דקות ליד הכניסה ואני עולה למעלה,

שרה?אמא של מאיר עומדת לפני כמו שאומרים "עד כאן חביבי" היצגתי את עצמי כחבר של מאיר שלא

היגיע,יגיע.ואם אפשר להאלין אותי?!.

נראה אותכם עושים זאת היום? כחבר של מאיר היא אומרת תקבל גם ארוחת ערב ,ביום ששי??

ואני ממשיך וכבן של ברוך והנכד של פרלה???שאני? הבלונדיני ?, ואז היא מחבקת אותי וכמובן זה לא סביר למאיר.

.אני מגלה לה שוא מחכה לסימן ומאותת לו שיעלה,מה זה היה??אני לא זוכר אם נפלטו מילים בלאדינו,

אני מניח שכן אל'איז'ו דה ברוך.....Surprised

האמת שלא קיבלתי עזרה להשלמת התמונה של עץ היוחסין שלי.

בשנת 1965 היתפטרתי מאל על,והאבן החלה להתגלגל.

0 Comments|8 Views|View full article
Family memories:יוסי חסין - זכרונות משפחה
Posted by: רם נוחם on Aug 31 2011 04:21

פגישה עם יוסי חסין יום ד' - 17 אוגוסט 2011

בנו של שלמה חסין, אח לאסתרינה כהן למשפחת חסין הסבתא שלי (אביו ואימי היו בני דודים)

נרשם ע"י רם נוחם

הפגישה עם יוסי חסין נערכה בביתו שבירושלים. עם הכניסה כל חלל ההסבה הפרוש לפני הנכנס מלא במוצגים, פסלים וריהוט מיוחד כפי הנראה פריטים שנאספו לאורך השנים בשירות המדינה.

יוסי חסין שימש מטעם משרד החוץ: שגריר בפנמה, פינלנד, ונזואלה, אקואדור ושגריר לא תושב בטרינידד טובגו, סורינם, גיאנה, קורסאו וארובה. (שתי האחרונות הן באנטילים ההולנדים שבקריבים).קונסול בבומביי וממונה בדלהי. ממונה בניו-זילנד וכן שרות בבורמה, יפן ואוסטרליה.

בטבריה הייתה, למיטב ידיעתו, רק משפחת חסין אחת. לפי מה שהוא יודע הם היו 30 דורות בעיר טבריה. הבאים הגיעו ממרוקו, ממקנס ומפס.

כאשר חיו בטבריה, היו בטוחים שאין בארץ עוד בני משפחת חסין אולם כאשר הגיע לצבא יום אחד בחזרות לסיום קורס מכ"ים בג'וארה הרס"ר הרים קריאה: "חסין תסתום ת'פה" לתשובה של יוסי שלא דיבר כלל ענה לו הרס"ר שהוא התכוון לחסין אחר. זו הפעם הראשונה שהתוודע לבני חסין נוספים בארץ.

אליהו חסין, דודו, היה גם הוא במשרד החוץ, היה עיתונאי של "למרחב" והיה ראש הלשכה של יגאל אלון כאשר היה שר החוץ.

פירוש השם חסין: חוסן, כוח. כך גם בערבית: חסן. השם חסין מופיע בתנ"ך כאחד מהתארים של אלוהים: "חסין יה". בתפילות מופיע: "חסין קדוש"

יש אומרים שהשם Cassine שם צרפתי שהוא שם מיופה של השם חסין המרוקאי. למשלRene' Cassineהפילוסוף נולד בצרפת למשפחה מרוקאית שכפי הנראה שינו את השם.

יוסי שמע ממישהו פעם שהשם חסין הוא עיוות של קצין ולפי דברי האיש מוצאם מסוריה, אולם למשפחתנו אין הדבר רלוונטי משום שהם הגיעו ממרוקו.

חסין בלועזית: יוסי כותב: Hasseen, אביו כתב את השם: Hassin, בנו כותב את השם: Hassine. יש הרבה גירסאות לשם ויש רבים מוסלמים. בפקיסטן ובהודו בשפת האורדו פירוש המילה חסין הוא: יפה.

יש הרבה רוסים בשם חסין. הדבר נוצר מתקופת הכוזרים, כאשר המלך הכוזרי החליט שהוא יהודי, הוא לקח שני שמות מהתנ"ך: חסיןואדיר וכפה אותם על אוכלוסיית ממלכתו, מבלי שגיירו אותם אלא רק שינו להם את השם.

משפחת אימו היא בהלול גם כן ממרוקו, שהוא שבט מוסלמי מהרי האטלס שהתגייר (מצא בבית התפוצות).

למשפחה שייך גם חיים אלחדיף, עו"ד ונשיא בית המשפט של התאחדות הספורט. אביו הוא אהרון אלחדיף והייתה לו חנות בגדים ויש לו אחות בשם "בלנקה" - לבנה.

הקשר למשפחת ניניו זכור לו בצורה מאד מעורפלת: זוכר בתור ילד בחגים היו מלבישים אותו בגדים יפים והולכים לבית ניניו שהיה צמוד לבית הכנסת "הסיניור".

דוד בן-קיקי מטבריה, ממשפחת אימו של יוסף, עבר לתל אביב כותב ספרי ילדים משמש כיו"ר או מזכ"ל אגודת הסופרים – הוא יכול לתת מידע על המשפחה. אחותו כתבה ספר על רומן שהיה לה עם משה דיין.

מה שהפתיע זה שלפי הסיפורים יש לנו קשר לר' דוד חסין הפייטן, אולם במשפחה השם דוד לא מופיע כלל. למעשה היה דוד במשפחת חסין שהיה הבכור במשפחתו של יוסף חסין סבו של יוסי חסין. דוד נפטר בגיל 4.

שלמה חסין היה מורה ואח"כ מנהל באליאנס. הוא נשלח ע"י הנהלת אליאנס לצרפת להשתלמות וחזר לארץ לנהל את בית הספר בטבריה.

יוסף שלום חסין אביו של יוסף, היה חייט שמאס בעבודתו והפך להיות מוכתר בטבריה ואח"כ היה גובה מיסים ולמרות שהיה אדם מאד נחמד אנשים רבים לא אהבו לפתוח לו את הדלת.

את מקצוע החייטות למד בפריז שם שהה כדי להימלט מגיוס לצבא הטורקי. כאשר חזר לארץ היה לו עסק פרטי ותקופה מסוימת היה בשותפות עיסקית עם אהרון אמסלם בעלה של אסתר אמסלם ממשפחת ניניו (נמסר מחיים אליעד).

0 Comments|116 Views|View full article
Family memories:יהודית סיפור ילדות
Posted by: רם נוחם on July 31 2011 08:09

ילדותי בירושלים – יהודית (2009)

נולדתי בשנת 1939 בירושלים בשכונת "יגיע כפים". זו הייתה שכונה שלישית בירושלים שנבנתה לאחר היציאה מהעיר העתיקה. יגיע כפים ומקור ברוך היו שכונות חילוניות. סבא וסבתא שלי הקימו אגודה של משפחות שגרו בעיר העתיקה והיו מעוניינות לצאת מהצפיפות הרבה של העיר העתיקה. הם בנו את בתיהם בסגנון הרכבת – בית צמוד לשני ובין שורה כזו לשנייה היה הכביש או יותר נכון דרך עפר. הבית שלנו היה השני בשורה.

בבית היה חדר אחד גדול "הסלון" ששימש גם את חדר ההורים. חדר גדול עם תקרה גבוהה. הקירות היו בעובי של חצי מטר ובקיר הצפוני היו שני חלונות גבוהים וגדולים עם מדף של שיש שאפשר לשבת שם ולראות את הנוף בחוץ שהיה דרך עפר ועוד שורת בתים.

נוסף לסלון היה עוד חדר "קטן" של הילדים, ומסדרון גדול. המטבח היה בחוץ בחצר ללא מים זורמים. ובית השימוש היה בקצה החצר . החצר הייתה מאד גדולה מרוצפת בבלטות ירושלמיות אדומות. ומתחת לריצפה היה בור מים גדול שקיבל את המים מהמרזב של גג הבית. זה היה מקור המים שלנו. בהתחלה שאבו את המים בדליים לשימושי הבית אבל מאז שאני זוכרת, הייתה משאבה ששאבה את המים לדוד מעל גג המטבח ומשם דרך צנרת חיצונים לכיור המטבח. ממש מודרניזציה !

בית השימוש היה בקצה החצר – מבנה קטן עם שירותים בסגנון מזרחי. מקלחת או אמבטיה לא היו ופעם בשבוע היו מרתיחים מים בדליים שופכים לתוך גיגית גדולה וכך היינו מתרחצים. האחים שלי סידרו מקלחת בבית השימוש – שם הנחנו לוח עץ מעל בית השימוש וזה הפך למקלחת. מצב זה נמשך עד שנות ה- 50 המוקדמות, כאשר ההורים החליטו לבנות קומה שנייה עם 3 חדרים + סלון, שירותים וחדר אמבטיה, לרווחת המשפחה.

זמן המנדט, האנגלים שולטים בארץ. אנחנו גרים בין מחנה שנלר בצפון לבין בית הספר לשוטרים בדרום (היום זה כיכר הדווידקה). מפעם לפעם נערכים חיפושים אחרי אנשי המחתרות או אחרי נשק. ערב אחד נעמד טנק בחצר שלנו ובריטי עם מכשיר לגילוי מוקשים התחיל לבדוק את ריצפת החצר. כל פעם שהמכשיר ציפצף הייתה לו הרגשה של "תפסתי אתכם" אבל כאשר הבלטה נעקרה, נמצא מסמר חלוד מתחת לבלטה. אנחנו הילדים צחקנו וזה לא מצא חן בעיני הבריטים. הם קללו אותנו ואנחנו קראנו להם "כלניות" שזה היה הכינוי לצנחנים הבריטים בארץ.

סה"כ היינו 8 אחים ואחיות. האחים שלי היו בהגנה ואחותי הגדולה הייתה חובשת. כל השאר היינו מתחת לגיל ועזרנו בבית.

בשכונה שיחקנו במשחק שנקרא "אָלָם, סָאלָם, פָצ'קָה" שזה בעצם בייסבול, רק שבמקום כדור השתמשנו בחתיכת עץ שמחודדת בשני הצדדים ומונחת על הריצפה ובמקל היינו מכים על החוד של חתיכת העץ הקטנה שהייתה מתרוממת באוויר ואז חובטים בה עם הקרש למרחק. היינו צריכים לרוץ 3 תחנות. הקבוצה השנייה הייתה צריכה לזרוק את חתיכת העץ בחזרה לתחנה הראשונה וכך לשרוף את הרצים. כמו בייסבול. תארו לעצמכם לפני כ-60 שנה משחקים משחק הדומה לבייסבול פה בארץ מבלי לדעת בכלל שיש משחק אמריקאי כזה. שיחקנו בגולות, שיחקנו בגוגואים שאותם שפשפנו על שפת המדרכה ועשינו מהם משרוקיות.

בסך הכל גרנו בשולי העיר. מסביב היו שדות מרעה לערבים מסביב, ובאביב היו מתמלאים בפרחים רבים ושונים (שכיום לא מוצאים בכלל).

למדנו בבית הספר אליאנס. בבוקר היינו הולכים ברגל במעלה הדרך, עוברים את בית הספר לשוטרים על גבעה קטנה ומביטים למטה לעבר מגרש המסדרים. כל בוקר היו שם מסדרים . המשכנו לביה"ס שהיה בשולי שוק מחנה יהודה. השוק עדיין לא היה גדול ולא עטף את ביה"ס מכל הצדדים כפי שהוא היום. בית הספר – מבנה גדול . קירות עבים של חצי מטר בנוי מאבן ירושלמית. מה שאני זוכרת מהתקופה הזו זה את המסדרונות הארוכים בין הכיתות והקירות צבועות עד אמצע הגובה בצבע שמן ירוק. בקיץ היה קריר ונעים בכיתות, אבל בחורף היה קר בתוך הבניין כמו בתוך פריזר.

בית הספר אליאנס : בעצם שני בתי ספר משני צידי הכביש: בצד אחד בית הספר לבנות ובצד השני בית הספר לבנים + בית היתומים ששכן באותו בניין אבל לחוד. היתומים מכל הגילים היו עומדים על הגדר אוחזים בסורגים ומסתכלים עלינו באים לבית הספר בתלבושת אחידה של שמלה כחולה ועליה צווארון לבן רקום כמו תחרה. למדתי בבית הספר 12 כיתות. השפה השנייה הייתה צרפתית. החל מכיתה ב' למדנו שפה שנייה. בסוף בית הספר התייצבנו בקונסוליה הצרפתית בירושלים למבחן וזה היה הציון לתעודת הגמר. הייתי אמורה לדעת צרפתית אבל שכחתי הכל כי לא השתמשתי בשפה. מיד לאחר גמר בית הספר היסודי נרשמתי לביה"ס סליגסברג של הדסה והייתי צריכה ללמוד אנגלית. מה עושים: לוקחים ספר באנגלית (לא גדול) יושבים עם מילון ומתרגמים. זו הייתה חוויה בלתי רגילה ואפילו למדתי מזה משהו. עובדה שקיבלו אותי לביה"ס. מה שנחמד הוא שבאותו ביה"ס נולדתי כי אז הוא היה בית חולים הדסה.

בירושלים העניינים מתחממים. יש יותר מגבלות, יותר גדרות תיל שאוסרים עלינו ללכת ממקום למקום, מלחמה בבריטים של האצ"ל, פיצוץ מלון קינג דוויד, הפיצוץ הנורא ברחוב בן יהודה שכל העיר שמעה. אסון גדול ביותר של עשרות הרוגים ופצועים.

אבא שלי עבד בעירייה. הוא היה פקח מטעם הבריטים על ענייני התברואה של ירושלים והסביבה. לכן היו לו קשרים רבים וחברים מבין הערבים בעין כרם, רמאללה, נביא סמואל וכו'. אני זוכרת שההורים היו לוקחים אותי לביקור במקומות אלה. מה שזכור לי זה בתים גדולים ובוסתני עצי פרי.

בערב הדיון באומות המאוחדות כולנו היינו דבוקים לרדיו. כל אחד מהאחים שלי רשמו מי אמר כן, מי נמנע ומי היה נגד. היו הערות כלפי כל אחד. לבסוף כשהכף נטתה לכיוון החיובי שיש לנו את הסכמת האומות המאוחדות של בית לאומי יהודי בארץ ישראל – פרצנו החוצה ורצנו למרכז העיר, שם רקדנו במעגלים מעגלים עד שעות מאוחרות בלילה. אני רק זוכרת את המעגלים הרבים ואת השמחה האדירה שפרצה מכל אחד ואחד. אני חושבת שבאותו לילה האנשים לא ישנו. גם אלה שנשארו בבית, מחמת הרעש האדיר שעלה מהרחובות.

למחרת בערב אבא, אמא ואני נושעים לביקור ברמאללה אצל חברים. נהיה מאוחר ואנו עולים על טקסי בחזרה הביתה. כאשר אנו מגיעים לרחוב יפו, סבא מחכה לנו בדאגה רבה. המרכז המסחרי במאמילה עולה באש. התפרעויות של הערבים נגד היהודית בירושלים. פרצה מלחמת השחרור. למזלנו חזרנו הביתה לפני שהערבים בסביבה תפשו מה קורה.

ירושלים מופגזת מהבוקר עד הערב – בלילה שקט ושוב בבוקר מתחדשות ההפגזות.

3 האחים שלי בצבא. אחותי חובשת , אמא שלי מתגייסת לעשות סנדויצ'ים ללוחמים ממה שהיה בירושלים, ירושלים במצור אין אוכל. מסתדרים במה שיש. שבת בבוקר, בשכונה מתארגנת קבוצה של מבוגרים שלא גויסו והרבה ילדים עם הרבה פטריוטיזם – יוצאים לחפור תעלות נגד טנקים.

הלכנו לכיוון שייח ג'ארח – משם ירו הרבה פגזים אל העיר. (היום השכונה נקראת קרית אשכול) אנחנו בתוך התעלה עוזרים למבוגרים, מוציאים שקים עם אבנים ועפר החוצה מהתעלה. לפתע החלה הפגזה רצינית לעבר העיר. אנחנו רואים את הפגזים עפים לנו מעל הראש. שומעים את השריקות, ולא יודעים מה לעשות. המבוגרים ברחו והשאירו אותנו שם. היינו לבד והחלטנו לחזור הביתה. אף אחד לא ידע מה זה אומר ללכת בהפגזה הביתה. כאשר הגענו הביתה ההפגזה פסקה.

מכל הבתים בסביבה – הבית שלנו ספג פגש ישירות בתוך החלון הגדול. למזלנו אף אחד לא היה בחדר הגדול. והכי חשוב – הקירות העבים ספגו את הפגיעה החזקה כך שכאשר אירע הפיצוץ, הוא היה נמוך בהרבה מעוצמתו הרגילה. הנזק – כסא שבוא ותחתית של סרביס שהיה בארון.

כיוון שהיינו הבית השני ב"רכבת" הזמנו את השכנים שגרו על הכביש להיות אצלנו, כי אצלנו יותר מוגן. מי חשב שהפגזים נופלים גם מלמעלה ? ישבנו במסדרון משפחתנו הקטנה ומשפחת השכנים וקווינו לטוב. כאשר ההפגזות המשיכו גם כל הלילה, עברנו לבית הכנסת בשכונה שהיה מבנה של שתי קומות. אנחנו ועוד כמה משפחות, הצטופפנו על מזרונים בריצפה. כך "בילינו" כמה חודשים שהיו מצד אחד נחמדים כי כל הילדים שיגעו את המבוגרים, אבל מצד שני זה היה סבל לא נורמלי. אין פרטיות, אין שירותים מינימליים, וכולם עולים אחד על העצבים של השני.

בינתיים קטמון נכבשה ואוכלסה ע"י הפליטים היהודיים שהצליחו לצאת מהעיר העתיקה או מהשטח הערבי מחוץ לחומות. היו לנו קרובים שגרו באחת הקונסוליות בקטמון. הוחלט לעבור אליהם עד יעבור זעם. מבחינת הבית – זה היה עליה ברמת החיים, אבל זו הייתה קונסוליה לכן לא היה שם מטבח או פינת בישול. שם עברנו את המלחמה.

בתחילת המלחמה ביקרנו אצל קרובים במעלה הכביש. יום שבת בצהרים. ממול ישבה משפחה בחצר. מבוגרים וילדים. אנחנו הילדים משחקים בחוץ על הכביש. לפתע עובר שם בחור מרים את ידו ויורה באקדח. לאחר מכן נוחת מטח פגזים על השכונה. אחד מהפגזים פוגע במשפחה שהייתה בחצר. לא קשרנו אז את שני הדברים. רק כשגדלתי הבנתי שהבחור היה מרגל שסימן מטרות לאויב.

שני האחים שלני היו בשיירה הראשונה שהגיעה לירושלים. אנחנו לא ידענו על כך והם לא ידעו על כך ששניהם נמצאים באותה שיירה. עד שפגשנו אותם לא ידענו עליהם דבר. שמחנו כשהם הופיעו בבית פתאום והביאו קצת אוכל איתם. בזמן המצור אכלנו עשבים שקטפנו בשדות כמו חוביזה, חירשף ועוד שאמא הייתה מבשל על מדורה בחצר. נפט לא היה ולכן אספנו קרשים למדורה.

עם הגעתה של השיירה הראשונה, קיבלנו אבקת ביצים, אבקת חלב, אבקת סויה וחמאה בקופסאות שימורים. זה היה נורא אבל מתרגלים לכל דבר כשרעבים. לחם נמסר במנות קצובות: חצי כיכר לחם לארבעה אנשים. אמא שלי הייתה חוסכת מהבית ולוקחת איתה להכנת סנדוויצ'ים לחיילים היוצאים לקרב. המפקדה של הדודות הטובות הייתה בבית הספר סליגסברג .

היינו משפחה מאד מלוכדת. האח שלי היה מרכז שבט הצופים קהילה שבירושלים. הוא היה אוסף את כולנו ומלמד אותנו שירים, מעביר לנו פעולות כאילו היינו חניכים בצופים. בעצם כל המשפחה הלכה לצופים, ככל אחד בתורו. בימי שבת בערב כל האחים שלי היו יוצאים לסרט. אני הייתי קטנה מידי להצטרף . תמיד קינאתי בהם. הייתי רואה את אחי ואחיותי הולכים בכביש וחשבתי לעצמי עוד מעט גם אני אצטרף אליהם. זה כמובן לא קרה, כי כל אחד התפזר לדרכו, התחתנו עברו לתל אביב וכו'. החלום שלי להצטרף יום אחד לכולם לסרט – לא התגשם.

אלה כמה דברים שאני זוכרת, אבל כמובן שהיו הרבה יותר.

יהודית

0 Comments|13 Views|View full article
Family memories:שמואל ושרינה נוחם
Posted by: רם נוחם on July 14 2011 07:01

שמואל נחמה (ז"ל) ושרה עזרא (ז"ל)

מזכרונות אברהם משה נוחם - נרשם ע"י אברהם נוחם

שמואל נחמה הוא הסבא רבא שלי שחי בירושלים במאה ה- 19וממנו נולדו6 בנים ובת אחת: שלמה (הבכור), יצחק, רחמים, אליהו, נחום האילם, משה ופרלה עוזיאל.

‏מוצא המשפחה מיוון ונודעו בה בייחוד בסלוניקי, רבנים, סופרים, וראשי קהילה.

‏רחמים (1864-1970‏), הסבא שלי, נולד בעיר העתיקה בירושלים למד בביה"ס עברית וצרפתית וכתיבה בכתב רבני (רש"י). בצעירותו עבד זמן מה במאפיה בעיר העתיקה ולאחר מכן, ועד ליציאתו לפנסיה, עבד כאח בביה"ח (אוולינה דה-רוטשילד) ברחוב הנביאים. המקום הפך במרוצת השנים לבית-ספר למלאכה ע"ש סליזברג. מסיפוריו של הסבא ומתצלומים של מקום עבודתו ניכר היה שהוקירו והעריכו אותו מאוד.

‏ב-1906‏ הוקמה אגודה בשם "יגיע כפיים" במטרה להקים שכונה באותו שם, שבה אומנים ובעלי מלאכה ירכשו חלקות אדמה ויבנו את ביתם.

‏הסב רחמים רכש חלקת אדמה ובנה בה בית קטן. הבית שהיה בו חדר גדול וחדר כניסה קטן היה עשוי מחול וסיד כשהוא מחוזק בתוך קירותיו בקורות עץ ומשני צידיו היה עטוף בפח.

‏בבית הזה התגוררו הסבא ואישתו חנה (1882-1961‏) ואמה הסבתא רבה יפה לוי (1850-1930‏) והבן שמואל (אבא שלי) שהיה בערך בו עשר. הבן עבר את לימודיו בבית ספר בעיר העתיקה בדומה לסב רחמים ולמד עברית צרפתית ואנגלית.

‏ב-1922‏הבן שמואל נשא לאשה את שרה למשפחת עזרא שהייתה מושרשת בחברון מזה דורות וממגורשי ספרד. האב היה שלום ואשתו סולטנא (מלכה) .שרה הייתה אחות לשני אחים וחמש- אחיות (ניסים ויעקב, רחל שלום, מרים פינטו, בת-שבע גבעולי (פישחזי) ,מזל כהן ולאה בלו.

‏סמוך לנישואיו של הבן שמואל בנה הסבא, בחלק מחלקת האדמה שרכש, בית גדול מקירות אבו עבים (לא היה מלט) הכולל חדר גדול, חדר קטן, ‏פרוזדור, מטבח בסמוך וחדרון שירותים בנפרד. בחצר הבית נחפר בור לאגירת מי גשמים שניקוו בו מגשמי החורף דרך המרזב מהגג העשוי רעפים. המים האלה שימשו לכל צורכי המשפחה במשך כל השנה. השאיבה הייתה באמצעות משאבה שקראנו לה פומפה. בשנות הארבעים החלפתי את המשאבה הזאת למשאבה מתקדמת יותר שהיא גם שואבת וגם דוחפת.

‏המים נדחפו למעלה אל חבית שהוכנסה לבוידם מעל המטבח וממנו גם נמשך צינור אל חדרון השירותים שגם שימש כמקלחת.

‏זמן-מה לאחר בניית הבית הגדול .עברה כל המשפחה להתגורר בו ואילו הבית הקטן הפך לחנות מכולת. בחנות עבד הבו שמואל כחנווני. ניסיון העיסוק במכולת לא עלה יפה והמשפחה שקעה בחובות.

‏לאחר כמה שנים המכולת חוסלה והבן שמואל עבר לעבוד בעירייה במחלקת הסניטציה ובהמשך היה מפקח סניטרי. לשמואל (1897-1988‏) ושרה (1900-1988‏), הוריי, נולדו שמונה בנים ובנות: אברהם משה (8.2.1923‏), מלכה (17.4.1924‏), שלום ז"ל(-16.7.1926‏) יפה ז"ל(-22.3.1928‏), רחמים מאיר (רמי)22.2.1930) ‏) , חנה ז"ל ( - ), שולמית (שולה) 7.5.1935) ‏) ויהודית (28.1.1939‏).

‏לאחר סגירת החנות וגידול המשפחה עברו הסבא הסבתא והסבתא רבה לבית הקטן ובשנת1930‏ לערך, הסבתא רבה יפה הלכה לעולמה.

זמן-מה לאחר מכן עברתי ללון בחדר הכניסה של הבית הקטן .האבא שמואל עבד קשה לצורך הפרנסה, בשעות היום כמפקח סניטרי ובשעות הערב, בקולנוע "עדן", כמריץ סרט צדדי ובו תרגום בעברית בעקבות הדיבור בסרט העלילתי.

‏האם שרה הייתה אישיות בלתי רגילה ,ידה הייתה רבה בניהול משק הבית וחינוך וגידול הילדים. בסוף שנות השלושים השלים הסב את הבניה בחלקה שלו ובנה בית נוסף בדומה לקודם ונסמך אליו. בית זה שימש כל הזמן להשכרה.

‏במלחמת העצמאות (1948‏) נפגע הבית מפגז של תותח בקיר הצפוני, חלק מהקיר נהרס וכן כל מה שהיה בחדר הגדול. למרבה המזל ההורים והילדים היו באותו רגע בפרוזדור ולא נפגעו. אני הייתי בצבא באותו זמן וכשהגעתי באחת החופשות הקצרות סתמתי את החלק שנהרס בשקים של אדמה.

‏לאחר מלחמת העצמאות נאות הסב לבקשתי ואיפשר לי ליטול אחריות על כל הכרוך בבניה נוספת. כך נבנתה קומה מעל כל המבנה הקיים בעלת ארבעה חדרים מטבח ושירותים, ועוד קומה נוספת בחלק של המבנה ובה דירה של שני חדרים. הסב נשאר לגור במבנה הקטן והישן. הדירה שגרה בה המשפחה הושכרה והמשפחה עברה לגור בקומה השניה ואילו הדירה שבקומה השלישית שמשה כמקום מגורים זמני לכל זוג חדש מהבנים או הבנות בשלב ההתבססות ההתחלתית בחייהם.

‏זמן מה לאחר המעבר לדירה המרווחת בקומה ב' נטלה על עצמה האימא שרה את התפקיד של משפחה אומנת לתינוקות המיועדים לאימוץ. בתפקיד זה הספיקה לתרום חום ואהבה במשך השנים לכ- 20-25‏תינוקות או ילדים, מהם התקשתה מאוד להתנתק. עד שלבסוף נותרו אצלה (עד יום מותה) 3‏ילדים שגדלו (אסתר,לבנה ואבי) ושתיים מהם היא הספיקה לחתן.

‏הסב רחמים היה איש חזק ודומיננטי במשפחה ואילו הבן שמואל, הגם שהיה נעדר מהבית בגלל העבודה, הקרין בהתנהגותו את ההיפך מן הסב. אני שהייתי הבכור הרגשתי צורך ונטלתי חלק ואחריות במחויבויות השונות של המשפחה והבית.

‏לבקשתי נקנה פסנתר (1945-1946‏) והאחיות הקטנות: חנה, שולמית, יהודית החלו לקבל שיעורים פרטיים ולו במשך כמה שנים.

‏מטבע הדברים הייתי מקורב מאוד לאמי שרה וכן גם לסבי רחמים ולא בכדי התמדתי ונלוויתי אליו לבית הכנסת להתפלל בוקר וערב עד כמעט לגיל ההתבגרות.

‏אני וכן אחותי מלכה התחלנו את דרכנו בגן של ... סוקניק. הכניסו אותי ללמוד בבית ספר דתי לבנים בשם "דורש ציון", כעבור שנה הועברתי לבית הספר היסודי "אליאנס" (כל ישראל חברים). בית הספר "אליאנס" היה מסלול הלימודי שדרכו עברו כל האחים והאחיות, בנים לחוד ובנות לחוד .למדו בו עברית וצרפתית בהרחבה מכיתה ראשונה ובהמשך השנים למדו גם אנגלית וערבית.

‏בשעות הפנאי בשכונה, הילדים שיחקו על הכביש או בחלקות שדה פנויות בכדור, בגולות מזכוכית צבעונית, חמש אבנים, פורפירה (סביבון בצורת קונוס עם חוד ברזל שמלפפים עליו חוט וזורקים לקרקע תוך כדי משיכת החוט), אלם-סלם-פצ'קא (חתיכת עץ כמחבט על מנת להקפיץ ולהכות בפיסת עץ שמונחת על הקרקע), קפיצה על חבל, קפיצה מעל מסגרת מלבנים שצוירה על הרצפה, וכן מחבואים ותופסת.

‏לאחר סיום בית-בספר היסודי "אליאנס" ובעצתו של המנהל הכניסה אותי אמי ל"טרה-סנטה קולג' השייך למסדר ה"פרנסיסקני". למדתי שנה אחת והחלטתי לעזוב, ולשבת ללמוד לבד ולהגיע לבחינות בגרות אקסטרניות בכוחות עצמי. תוך 6-8 ‏חודשים סיימתי את הבחינות.

‏השפות המדוברות בעיר העתיקה ובחברון בקרב היהודים היו: יידיש ולאדינו. ואילו את הערבית למדו מהמגע הקרוב עם הסביבה הערבית.

‏שפת הדיבור בבית בקרב המבוגרים הייתה ספרדית (לאדינו) ובקרב הילדים עברית. הסבתא למדה עברית מהנכדים. האם שרה ידעה לאדינו, יידיש וערבית ובבחרותה התאמצה בכוחות עצמה ללמוד לקרוא ולדבר עברית, כך שעם הופעת הילדים השפה המדוברת בבית הייתה עברית.

בימי ילדותי, זכור לי, שליל הסדר של פסח היה נערך בבית במשותף עם שכנים כשכולם יושבים מסביב ברוב חגיגיות על מזרנים, מצעים, וכרים וקוראים את ההגדה בעברית ובלאדינו.

‏אף שלא נשמעו בבית מילים או ביטויים מהשפה היוונית או הטורקית של העבר הרחוק בכל זאת נשארו איזה ביטויים שיצאו מפי הסב רחמים ואשר היו שרידי זיכרון מהעבר, לדוגמא:

‏"צ'טלה קוו פטלה" - קריאה על משהו שנפל בקול והתפוצץ·

‏"הלכמדרה" - כאילו לומר לעזאזל.

‏"ג'ניסרה" - כינוי (של הסב) לאיזו התנהגות עקשנית ואגרסיבית של אחת הנכדות. פירוש ביטוי זה התגלה לי בעת לימודי באוניברסיטה העברית. הוא נובע מהמילה "ייניצ'אר" -שפירושו "צבא חדש", הכוונה לאותו חלק בצבא הטורקי שהורכב מילדים נוצרים אשר גויסו, אוסלמו וחונכו בקסרקטינים (מחנות צבא) וחייהם הוקדשו לשרות הסולטן והאימפריה הע'ותומנית. הם גילו נוקשות ואכזריות מרובה.

‏ב- 1950‏ שיניתי את שם המשפחה מנחמה לנוחם.

0 Comments|45 Views|View full article
Family memories:אברהם נוחם - סיפור חיים
Posted by: רם נוחם on July 14 2011 06:59

אברהם ובלה (קירשנר) נוחם – סיפור חיים

נרשם ע"י אברהם נוחם

בשנים של המלחמה העולמית השנייה עבדתי כפקיד כ-2-3 ‏ שנים במשרד חשבונות של הצבא הבריטי בשכונת "בקעה" בירושלים.

‏לאחר מכן עבדתי2-3‏ שנים במחלקת גביית מיסים של עיריית ירושלים.

‏בערבים עסקתי בהדרכה ובפעילות אירגונית במועדונים של ההסתדרות.

‏תוך כדי הפעילות הזאת גויסתי לארגון "ההגנה" ויצאתי מדי פעם לאמוני חי"ש (חיל-שדה),

‏במסגרתם צורפתי לקורס חובשים וקיבלתי הדרכה כחובש קרבי.

‏ב-29.11.47‏ המליצה העצרת הכללית של האו"ם ברוב קולות על חלוקת הארץ וסיום המנדט. מיד לאחר האישור החלה ההתקפה הערבית על ירושלים בשרפת המרכז המסחרי היהודי.

‏נרתמתי מיד לשורות ההגנה ושירתתי כמעט כל הזמן בירושלים וסביבתה.

‏בחודש מרס 1948‏עברתי קורס חובשים פלוגתי, בסביבת תל-אביב, ויחד עם כל משתתפי הקורס צורפתי למבצע נחשון שהחל ב- 6.4.48, השתתפתי בכיבוש הכפר דיר מוחזין, ולאחר מכן השתתפתי בלווי שיירת אספקה לירושלים הנצורה. עם הגיעי לי-ם שובצתי מחדש בחטיבת ירושלים והייתי חובש גדודי של גדוד בית חורון. באחת הפעולות הגיע אליי נהג אמבולנס לפנות בוקר ומסר לי על יחידה תקועה במקום מסוים ובה פצועים. בפעולה זו, יחידה של כעשרה חיילים, נתקעה מרותקת לקרקע תחת אש צולבת ובה פצועים. נסעתי עם אמבולנס משוריין כברת דרך, הנהג עצר מחשש לפגיעה של מקלע תותח. נטשתי את הרכב ורצתי במרחק קילומטר אל עבר המקום שצוין. היו שם כ 10 ‏ חיילים מרותקים לקרקע ובהם פצועים ומוכי הלם. בדקתי אם יש פצועים קשה והתחלתי לגרור אחד אחד אל מקום מוסתר יחסית ליד עצי החורשה. בינתיים אזר עוז נהג האמבולנס והגיע לאותו מקום. והתחלנו בהעמסת החיילים עליו, ואולם בגרירה של אחרון החיילים נפצעתי גם אני בצידי השמאלי של החזה. בנסיעה חזרה אכן פגע קלע של תותח באמבולנס, אשר חדר מצדו האחד וקרע ופרץ החוצה מצדו השני. אני ישבתי קרוב לנהג הרגשתי צריבה בעורפי בחלף הקלע. לאחר שהייה קצרה בבי"ח חזרתי לתפקידי בגדוד בו שמשתי עד לשחרורי בסוף 1950‏.

‏לאחר השרות הצבאי יצאתי ללמוד ועברתי סמינר מקוצר לחינוך ואת ההסמכה קבלתי מאוחר יותר בעקבות ניסיוני בעבודה. בתום הסמינר נשלחתי לייסד, לפתח, להורות ולנהל בי"ס מטעם זרם העובדים במעברה אשר בתלפיות, ירושלים. במקום כבר היה בי"ס מבוסס מטעם הזרם הדתי .במאבק לא קטן, על השגת תנאי מקום ואמצעים, ביה"ס הלך והתפתח ומנה, כעבור 3-4‏ שנים, למעלה מ 500‏ תלמידים ב 17‏ כיתות. ההתפתחות הזאת הניעה את אנשי משרד החינוך להפקיד את ניהול ביה"ס בידי יוסף ברנון שהיה מפקד בכיר בארגון ההגנה ובביטחון בירושלים. האיש הזה היה בעבר המורה להתעמלות שלי בביה"ס אליאנס. עבדתי עוד שנה כמורה וסגנו של המנהל החדש ועזבתי את מערכת החינוך על אף שהוצע לי תפקיד ניהול בי"ס בצפון הארץ. בסוף תקופת עבודתי במערכת החינוך, התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בחוגי המזרח התיכון וכלכלה. במשך לימודיי באוניברסיטה ולאחר מכן עבדתי בשורה של עבודות שונות :הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, החברה הממשלתית לתיירות, פתיחת חנות-סוכנות למכונות סריגה וצמר, שווק במפעלי נעלי ירושלים המגפר, ולבסוף כמראיין במחלקת סקרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עד יציאתי לפנסיה .

‏שנות ה-50‏ המשכתי לעסוק בפעילות ציבורית פוליטית במסגרת מפא"י ובשנות ה-60‏ ארגנתי וניהלתי אגודה של צעירים, על בסיס של עמותה עות'ומאנית בשם "אהלים" ושמטרתה הייתה אירוח תיירים תוך כדי פעילות תרבותית וסיורים ברחבי הארץ. אגודה זו שכללה כמאה צעירים וצעירות פעלה כ-6 שנים. בסופה של הפעילות הזאת פגשתי את ארינה נגלר בעת חופשתה בארץ מעבודתה בלונדון כמורה מטעם הסוכנות היהודית. בהמשך לפגישה התכתבנו מספר חדשים אשר הניבו החלטה על נשואים. הנשואים התקיימו בלונדון ב 16.4.67- ‏. גרתי עם ארינה בתחילת דרכנו בדירה הקטנה בקומה ג' אשר בבית ההורים בשכונת יגיע-כפים. ב- 21.12.1967‏ נולדה הבת ליאור וב- 4.7.1969‏ נולד הבן אמיר. ביולי1971‏ עברנו לגור בשכירות בשכונת בית-וגן ולאחר מכן, בפברואר1974‏, בדירה שלנו בשכונת גבעת מרדכי. ארינה ילידת 23.3.38, עבדה כמורה עוד בהיותה חיילת והמשיכה בזאת לאחר שובה לארץ. ב-1976 ‏החלה לנהל בית ספר יסודי ממלכתי חדש ע"ש "מנשה אלישר" שהוקם בגבעת מרדכי. בסוף שנות ה-80 ‏ניהלה את ביה"ס ע"ש "יוני נתניהו" בשכונת רמות. היא הייתה מורה למופת, בעלת אוטוריטה גבוהה, חדורת רעיונות יצירה וחדשנות והעלתה את שני בתי הספר לרמת איכות גבוהה. ארינה פרשה לגמלאות ב- 1991‏.

‏אני וארינה ניסנו מספר שנים לצאת מן הדירה הקטנה שלנו אל בית יותר מרווח מחוץ לעיר. כל הניסיונות עד 1996 ‏ עלו בתוהו ואז, יום אחד גילינו מודעה קטנה בעיתון המזמינה לבוא לבקר בישוב ענתות על מנת להתרשם. קבלת הפנים הייתה מרשימה. אחרי תקופת ניסיון של כמה חדשים החלטנו על המעבר ובעקבות ההסכמה של האספה הכללית של הישוב לראות אותנו כמועמדים מתאימים. הערכתי שנוכל לממן את עלות הבניה ממכירת הדירה הנוכחית והוספת סכום כסף קטן. זאת בצירוף לנטילת אחריות כקבלן ראשי ועשייה "במו ידיך" של כמה עבודות נדרשות כגון חלונות ותריסים, חרסינה בחדרי האמבטיות ובמטבח, ארונות מטבח וכן עבודות פיתוח וגינון. זמן הבניה התארך בגלל סיבות שהזמן גרמן. לאחר שהות של שנה וחצי בדירה שכורה בפסגת זאב, החלטנו לעבור לבית החדש (בנובמבר 1989 ‏) ויהי מה על אף שלא היה גמור (הבית היה ללא חלונות). מזל שאמיר וליאור היו אז בשרות צבאי.

‏המעבר ליישוב עלמון-ענתות היה בשביל ארינה מעבר רב משמעויות הן לגבי העשייה בבית והן לגבי פעלתנות בישוב. בשנת 1992 ‏ התנדבה ונבחרה לראש הועד המנהל של הישוב. זאת הייתה שנה של פעלתנות פוליטית נמרצת על מצבו ועתידו של הישוב בתנאים הפוליטיים החדשים, של תחילת מדיניות אוסלו. הועלו הצעות בכתב ונערכו ראיונות עם אישים פוליטיים. כבן זוגה של ארינה ועקב חרדתי לנושא, נטלתי חלק פעיל בכל ההכנות והביצוע כעוזר ומלווה מהצד. ארינה נהנתה מאוד מהחיים בעלמון/ענתות וביחד איתי קיימנו חוג לתנ"ך לעולים חדשים מרוסיה ביישוב. היא עודדה אותי בעבודת היצירה האומנותית אשר התחלתי בה עוד מתחילת שנות השבעים.

‏בספטמבר 1994 ‏ יצאנו לטיול בארה"ב. מיד לאחר החזרה הביתה נתגלתה אצל ארינה מחלה ממארת בשלב מתקדם ואל אף כל המאמצים שהושקעו לא ניתו היה לעצור את רוע הגזרה ובמאי1996 ‏ ארינה כרעה תחת הסבל והלכה לעולמה.

‏אחר מות ארינה ז"ל חזרתי לעסוק ביצירה אשר ראיתי בה ייעוד. ואולם על מנת לגוון את יכולות היצירה וגם כדי לצאת מהבדידות הצטרפתי לקורס לפיסול בבית-שמואל בהדרכתו של הפסל העולה מרוסיה פסח פליט. קבוצת הלומדים שהתגבשה ביוזמתי האריכה והכפילה את תקופת הקורס. מכאן ואילך פניתי לדרכי ופיסלתי כמיטב דמיוני.

‏אחד מביטויי ההבעה שאני משלב בציוריי הינו מתחום חכמת הנסתר (מיסטיקה). העמקת הידע בתחום הזה הובילה אתי לקחת קורסים במרכז לקבלה ואף לנסוע ולהשתתף בכנס תפילה ענק (3,500‏ משתתפים) כלל עולמי של לומדי קבלה שהתקיים בלוס-אנג'לס (Los Angles‏) בימי ראש השנה תשנ"ח (1998‏).

‏הניסיונות השונים שעשיתי למצוא שותפה לחיים לא עלו יפה וכמעט הגעתי לידי ייאוש, עד שבעקבות אותם קשרי ידידות מהחוג לפיסול הוזמנתי למסיבה בערב המילניום (2000‏). במסיבה זו פגשתי את בלה. נוצר ניצוץ ביוזמתה הראשונית של בלה שהכה אותי בתדהמה. הכיצד יכול להיות עם פער גילאים גדול כל-כך? ועם אישה כל-כך יפה ומושכת? במהרה נתחוור לי שהיא גם חכמה וגם בעלת יכולות ראייה מטפיזיות שהיוו גורם קובע בגישתה אליי.

‏לאחר היכרות קצרה הוסכם על שילוב והתחברות מלאה לכדי משפחה אחת (התקרבתי גם לשני ילדיה של בלה). חודש ושמונה ימים לאחר ערב ההיכרות נערך טקס פרטי אינטימי שבו התקדשנו כדת משה וישראל בטבעת נישואים. ביולי 2000 ‏ עברו בלה והילדים להתגורר בביתי בעלמון-ענתות.

‏בלה נולדה ב- 29.5.1960‏ בריגה, לטביה. קיבלה שם השכלה אקדמית בפילולוגיה, עבדה בחינוך ועסקה גם בפעילות ציבורית יהודית. בלה, שהייתה אז חדורה רגש יהודי וציוני עמוק, התגרשה מבעלה בכדי לעלות לארץ. ב- 23.4.1990היא עלתה עם בנה דניאל (16.3.1983‏) ועם אחיה הצעיר יעקב (20.2.1972‏). ב- 15.7.1990‏התקבלה לעבוד בארכיון יד-ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ובהמשך גם בשירותי מידע וייעוץ. לאחר מכן השפיעה על אמה שרה קיל (10.2.1935‏) לעלות לארץ וכן גם על משפחת אחותה (של בלה) ברכה (סלבה) אניסטרטוב. בארץ נולד לה בנה השני מיכאל (5.5.1994‏) מקשר נישואים קצרצר ולא מוצלח נוסף, שהסתיים ב-1996 ‏.

בקשר שלי עם בלה נוצרה כימיה בלתי-רגילה והוא הניב שתי בנות נהדרות שרילי אסתי ( 13.12.2000 ‏), ונילי בתיה ( 9.4.2002 ‏).

‏בלה הינה תומכת נלהבת בעיסוק היצירתי שלי והיא עזרה, דחפה והמריצה את ההשקעה הגדולה הכרוכה בהקמת המוזיאון-גלריה "מסר התנ"ך" מתחת לבית ובפתיחתו בי"ז תשרי התשס"ג ( 23.9.2002 ‏).

‏התחלתי לעסוק ביצירה אומנותית בשנות השישים והשבעים בצורפות נחושת וכסף ובגילוף עץ. ב-1981‏ התחלתי בעבודות בציור שמן באמצעות סכין ציור, וב- 1982‏השתתפתי בקורסים ובחוגים לציור בהדרכת המורה אלי ניאגו. בין לבין קראתי ולמדתי וכן שמעתי הרצאות באוניברסיטה על התפתחות הציור וזרמיו השונים.

‏היצירה האומנותית באמצעות הציור היא לא רק ביטוי אומנותי גרידא ,אלא גם משקפת בתחומה לאורך הדורות, פנים רבות: מחשבות, רגשות, חלומות ואמירות שונות ומגוונות.

‏לכן מצאתי שבאמצעות הציור אני יכול לבטא מאוויים ורחשי לב נסתרים. הרצון לבטא אירוע או דמות תנכי"ת היה קיים במשך זמן רב ואולם לא ראיתי את עצמי כשיר לזה אלא לאחר ניסיון והכנה מדוקדקת. ב 1994‏ בשהות משפחתית קצרה בריויירה הצרפתית, ביקרנו במוזיאון מסר התנ"ך עייש מארק שאגל בעיר ניצה (Nice). ביקור זה נתן המרצה גדולה להתחיל כבר וליצור בנושא התנכ"י. אולם הדבר לא נסתייע בידי בגלל

‏מחלתה של ארינה ז"ל. .

ב-1998‏ התחלתי בציורי התנ"ה

‏ב-2005‏יצא לאור ספר ראשון המציג את העבודות בפיסול ומספר ציורים.

‏ב-2005‏ נפתח אתר אינטרנט מתנה מהבן אמיר, http://www.abrahamnoham.com .

‏ב-2006‏ נפתח אתר נוסף באינטרנט מתנה מהבן דניאל, oham.com http://www.biblean . והאי מייל: nochamabraham@yahoo.com

0 Comments|116 Views|View full article
Family memories:זיכרונות משפחה מטבריה
Posted by: רם נוחם on July 12 2011 23:58

פגישה עם משה ושלמה שטריתיום ב׳ - 04יולי 2011
השתתפו בפגישה גם פנינה ונילי נשותיהם

נרשם ע"י רם נוחם


שלמה שטרית

היה מורה נהיגה בבית ספר גולן בטבריה.

יחסי האהבה ששררו בין האחיות זהרה ואסתר, אותה אהב מאד. היה בן 9 כאשר היא נהרגה. זוכר שזהרה אימו ממש כבתה לאחר מות אחותה האהובה.
האחיות לבית כהן היו מגיעות מידי פעם לביקור בטבריה לבלות עם זהרה. אהב את הביקורים של האחיות אצל אימו אולם הן היו הרבה יותר מבוגרות ממנו ולכן לא ממש הכיר אותן או התרועע איתן.
שלמה היה הצעיר בבני משפחת שטרית ואך טבעי היה שכאשר היו מגיעות הדודות לביקור היו מוסרות לו את הילדים למשמרת כדי שיוכלו לבלות יחד בשקט. שלמה היה נוהג להוריד את הילדים לים או ללכת לעיר.
זוכר את הילדים המנומסים מאד, מבקשים סליחה ואומרים תודה, לא כמו שהיה רגיל עם הילדים בטבריה.
לחילופין היה נוסע עם אימו לביקורים בגב ים (קריית ים) אצל אסתר ומאיר ובנותיהם שכמובן נפסקו עם מותה של אסתר. בביקורים אלה היה פוגש מידי פעם את בניה של רחל סימון ומאיר.היה בקשרים הכי טובים עם שמעון רופא משום שהיו באותו גיל פחות או יותר. זוכר שהיו קוראים לדודה אסתר ״איממי״ שפירושו אמא שלי בערבית, כמו שרחל הייתה פונה קוראת לאימה.


פגש את שלום אבי, ברמת דוד כאשר שירתו יחד בבסיס חיל האוויר.

משפחת חליווה גם היא הייתה מטבריה, אולם עזבה את טבריה לפני ששרה פגשה את חיים חליווה ונישאה לו.
זוכר שחיים חליווה היה כבאי כאשר בעת תרגיל משולב עם הצבא, בסמוך לקולנוע ארמון בחיפה, ניסה להציל את מפקדו משריפה והחליק על סולר שנשפך על הכביש ונשרף בעצמו.

זוכר את משה רופא שהיה שוטר, לפני שעבד בעירייה.

נילי שטרית
עוסקת בהפקת תצוגות אופנה
אמה עלתה מגרמניה לארץ ישראל עם הוריה, בהיותה ילדה בת 12 ופגשה את בעלה בארץ. גרו בתל אביב באיבן גבירול.
משפחת אימה הגיעה מאוזבקיסטן. שם גרו על נתיב המשי וסחרו בטקסטיל. הורי אימה היו עשירים מאד עד המהפכה ואז ברחו לגרמניה שם היו עשירים ומשם ברחו לארץ לפני המלחמה וכאן חיו ברווחה.

עיסוקם של ילדי שלמה ונילי ובני/בנות זוגם:

נועה – עובדת עם נילי בהפקת אירועי אופנה

מאיה – מנהלת שיווק ואירועים בבזק. בעלה יואבבעל חברה להפקת סרטי אנימציה.

שרון – למד שמאות מקרקעין וניהול עסקים. עובד בחברת יולי עופר כמנהל מח' נכסים. אישתו מירב – רואת חשבון. חשבת חברת איסת"א.



משה שטרית

משה היה קבלן חשמל, אח"כ היה שותף בבית ספר לנהיגה בהמשך היה קבלן בנין שבנה בטבריה.


זהרה ואסתר חסין שתי אחיות ביחסים מעולים, קשרי ידידות ואהבה שאינם רגילים. קשרים אלה הישרו והשפיעו על כל מערכת היחסים בין בני שתי המשפחות שטרית וכהן. הקשרים היו בעיקר עם נשות משפחת כהן אולם גם עם יוסף ואהרון שזה האחרון היה בגילו של משה.
עד היום משה נוהג לבקר אצל שרה בללי לבית כהן כאשר הוא נוסע לבקר את אחיותיו בקרית ים. פעם בשנה בקיץ, לוקח עימו שלשה מיכלים מלאים במנגו מגינתו ונותן אחד לכל אחת מאחיותיו ואחד מביא לשרה בת הדודה.
לאחר מות אסתר נשארה זהרה ביחסים חמים עם ילדיה של אסתר, שנהגו לבקר אותה מידי פעם גם לאחר מות אימם ולכן הקשרים ההדוקים בין בני הדודים בני משפחת שטרית ובני משפחת כהן.

משה פגש לראשונה את שלום בעלה של בלהה לפני נישואיהם בבית הוריה בגב ים. הרושם שקיבל היה של אדם צנוע, עניו ושתקן.

בהמשך נפגשו מספר פעמים בבית הספר הטכני של חיל האוויר כאשר משה למד חשמלאות מטוסים ושלום למד מכונאות מטוסים. שלום היה סמל בקבע ומשה היה חייל בחובה. זוכר שבתחילת התקופה שלום עוד היה במדים של צבא היבשה.


משפחת אלחדיף

משפחתה של שרה אמם של זהרה ואסתר, עלתה לארץ ישראל במהלך המאה ה-19, לאחר גירוש ספרד עברו לקורפו משם לרודוס משם לאיזמיר בטורקיה ומשם לארץ ישראל. תחילה עברו לגור בירושלים וחלקם עברו לטבריה.

שרה אלחדיף, נולדה בארץ ישראל ונישאה בשידוך לנכד של ה״סניור״ הרב חיים שמואל הכהן קונרטי. נכדו היה בן ביתו שנישאה לבן משפחת ניניו מירושלים, שנחשבה אף היא למשפחת רבנים מכובדת בטבריה. לבני הזוג ניניו נולדו שתי בנות.

ה"סניור" רבי חיים שמואל הכהן קונורטי, הגיע מאיטליה והקים את בית הכנסת שנקרא אף הוא בית הכנסת ה"סניור". בסמוך הקים גם בית מדרש ובית מגורים למשפחת ניניו, משפחת ביתו. כל המכלול נקרא "חצר ניניו".

בית הכנסת הוקם לראשונה ב- 1827, נהרס ברעש האדמה הגדול ב- 1837 והוקם מחדש ב- 1839.

בתוך בית הכנסת הייתה תמונה עם עץ משפחת ניניו שם מצויינים גם שרה אלחדיף ויעקב ניניו בעלה.

לאחר זמן פגשה שרה אלחדיף את שלמה חסין, התאהבה בו ובמעשה לא שיגרתי לאותם ימים התגרשה מבעלה, ממשפחת ניניו, ונישאה לאהובה שלמה ממשפחת חסין. גם משפחת חסין הייתה משפחה מכובדת, אולם עצם הגירושין היה באותה תקופה דבר נועז ולא מקובל, במיוחד שבא מיוזמת האישה. סביר להניח שגם שלמה חסין היה מאוהב בשרה מאד שכן לשאת גרושה באותם ימים לא היה דבר של מה בכך ובמיוחד שגם משפחתו נחשבה למיוחסת בטבריה.

דבר הגירושין גרם במשפחתה של שרה, משפחת אלחדיף, שנחשבה אף היא למשפחה מכובדת בטבריה, לכעס רב בטענה שהיא ביישה את כבוד המשפחה ועל כך נידו אותה מהמשפחה.

אותה שרה ממשפחת אלחדיף כפי הנראה הייתה אישה מיוחדת בעלת עוצמה מיוחדת במינה.

לימים לאחר שהתאלמנה והייתה אישה עניה מאד, סיפרה זהרה ביתה הצעירה, שגרה איתה, שנשלחה על ידי אימה לבית משפחת אלחדיף לבקש אוכל, אולם שם נאמר לה שתלך למשפחת חסין לבקש אוכל ולא נעתרו לבקשתה.
היה לשרה חסין הרגל קבוע, כל יום לשבת כשעה במרפסת ולעשן נרגילה. זהרה הצעירה הייתה זו שמכינה עבורה ומביאה לה את הנרגילה.

יצחק ”זאכי" אלחדיף היה ראש העיר היהודי הראשון של העיר המעורבת טבריה, בין השנים 1928-1938, על שמו רח' אלחדיף הרחוב הראשי בעיר. זאכי אלחדיף עסק ברכישת קרקעות בטבריה ובגליל עבור היהודים נרצח בימי המאורעות ב-1938, בפתח בנק אנגלו-פלשתינה, היום הפך להיות בנק לאומי, בעת שהלך עם יצחק בן צבי לבנק לקבל הלוואה לרכישת קרקעות בטבריה ובגליל עבור היהודים. הרצח בוצע ע"י ערבי שהתנגד לעובדה שראש העיר בטבריה יהיה יהודי.

משפחת חסין

שלמה חסין, בעלה השני של שרה אלחדיף, נולד באורון אשר באלג׳ריה. למשפחתו בשל ארץ מוצאם, הייתה נתינות צרפתית.

הטורקים רדפו את בעלי הנתינות הצרפתית ורצו לגייסם לצבאם. מסיבה זו עזבו בניו של שלמה חסין, יוסף שלום ואחיו ז׳אק את ארץ ישראל לפריז.

יוסף שלוםחסין למד בפריז חייטות ולאחר מספר שנים חזר לטבריה הקים בעיר עסק לחייטות שם העסיק מספר עובדים.
לימים הפך להיות המוכתר של היישוב היהודי בטבריה. לאחר קום המדינה עבד כפקיד במשרד האוצר.

ז׳אק חסין, אחיו של שלמה, לעומת זאת עזב את פריז למצרים ובשנת 1948 חזר לישראל. בעת שהותו במצרים גר בקהיר שם התחתן והוליד ילדים. לאחר מות אישתו התחתן בשנית והוליד ילדים נוספים. עימו עלו לארץ ישראל ילדיו משתי נשותיו. שנים מילדיו מאישתו הראשונה עברו לאירופה.

ביתו הבכורה מאשתו הראשונה עלתה לפניו לארץ ישראל ובשנת 1950 ירדה לפריז.

ילדים נוספים מאשתו הראשונה גרו: בן בטבריה ושתי בנות בקריות.

משפחת חסין גידלה את אסתר הנכדה של שרה חסין, מנישואיה לבן משפחת ניניו.

נחום יאיר לוי שהתחתן עם רוזה חסין עזב את טבריה לארה"ב. אישתו רוזה נשארה כמה שנים בטבריה ואח"כ עקרה כדי להצטרף אליו. באותם ימים הנמל היחיד היה ביפו אולם היה זה רק נמל משא, לכן נסעה רוזה דרך היבשה עד בירות ושם באניה הפליגה אל בעלה בארה"ב.

שמואל חסין עזב לארה"ב. הוא רצה להיקבר בטבריה אולם בערוב ימיו הביע את נכונותו להיקבר בלוס אנג'לס ובמותו אישתו קברה אותו שם. שמואל קנה קרקע ליד הכנרת וחלומו היה לחזור לטבריה ולבנות שם את ביתו, אולם החלום לא התגשם. לימים משה טיפל מכירת הקרקע עבור משפחתו ובנו דויד הגיע לארץ לביקור לסגירת העיסקה. דויד עובד בארה"ב בתור קבלן בנין.

משפחת חסין תמכה במשפחה ערבית שגרה בסמוך אליהם והייתה עניה מרודה. היו נותנים להם אוכל למרות שגם להם לא היה שפע גדול. כאשר התחלפו הרוחות והיו מתחים בין ערבים ליהודים הם החלו לפעול נגד היהודים. לשאלה למה הם משנים את עורם לאחר כל כך הרבה שנים שחיו ביחד ענו, שכאשר הם נדרשים לבחור ולנקוט עמדה הם בוחרים את הצד הערבי.



משפחת כהן

משפחת כהן הגיעה לטבריה מדמשק. בעלה של אסתר חסין היה שמו מאירכהן סלמה. מאיר הגיע לטבריה עם אימו ועם אחינית שלו במסע רגלי.


למיטב זיכרונו הייתה להם משפחה בתל אביב וכמו כן הייתה בת משפחה בכפר חיטים, הסמוכה לטבריה ושמה היה רחל סמו. היא עזבה את כפר חיתים ומאז אינו יודע את קורותיה.
הייתה גם משפחה בחיפה. אהרון נהג לבקר אצלם יכול להיות עם ״סימון״ רופא בנה של רחל שהיה בן גילו.

גרה בתחילה בבית בעיר העתיקה קרוב לשפת הים, בסמוך לבית הכנסת של ה״סניור״. על צומת הרחובות שאינם קיימים היום אולם במקומם קיימים מעברים להולכי רגל: הדרך הראשית אל טיילת החוף של הכנרת בטבריה, דרך זו נושקת לבית הכנסת ה"סניור" והשביל הניצב לו המוביל אל בית מלון קיסר ומגיע עד הכנסיה הקתולית "טרה סנטה", הרחוב כונה בעבר בשם ה"קאראקון". בהמשך היה בית החולים הסקוטי, היום שופץ למלון, שהיה לעזר רב לתושבי טבריה, היו להם רופאים ובזמן הטורקים והצילו מאות טבריינים כאשר מגפת חולירה השתוללה בעיר.

כל מבני העיר העתיקה נהרסו, עם קום המדינה, כולל הבית ששימש את משפחת כהן, פרט לבית הכנסת ״סניור״ המבנה הצמוד אליו שנקרא חצר ניניו בה גרה משפחת ניניו. שניהם הוכרזו לשימור אולם ועומדים נטושים ומתפוררים.

בהמשך עברה משפחת כהן לגור מחוץ לעיר העתיקה בקומת הקרקע של בית דו קומתי בסמוך לשוק העירוני היום.

שרה ובלהה כהן עזבו את טבריה ובתחילה עבדו בבית חרושת אתה וגרו בחיפה ברח׳ השומר. יוסף עבד בטבריה בתור חשמלאי בהמשך עבר גם הוא לחיפה.
ההורים מאיר ואסתר כהן נשארו לגור בטבריה עם אהרון כאשר שאר בניהם עזבו לחיפה. ב-1946 עזבו גם הם לחיפה ובהמשך עברו לגב ים. הם קנו בית בן שתי קומות ומאחור גינה ארוכה וצרה שהייתה מלאה בעצי פרי וירקות.
כאשר עברו לחימה אהרון היה בכיתה ו׳ ומכיוון והמעבר היה באמצע שנת הלימודים הוא נשאר לגור בטבריה אצל משפחת שטרית עד תום שנת הלימודים. כאשר הסתיימו הלימודים משה נסע ובילה כל חופשת הקיץ איתו, אצל משפחת כהן.


משה זוכר שהיו במשפחת כהן עוד אח או אחות (ילדים לאסתר ולמאיר) שנפטרו בגיל צעיר אולם אינו זוכר בוודאות אותם או את שמם.

סבא מאיר אהב לדוג דגים ימים שלמים ובעיקר בערב נהג לדוג דגים. את האהבה הזו כפי הנראה העביר ליוסף ולאהרון בניו. הטיילת של היום הייתה באותם ימים רציף ללא כל גדר, שמי הכנרת הגיעו עד לשפת הרציף. הרציף היה לאורך החוף ולאורכו היו מסעדות, בתי קפה וחנויות ואנשים ישבו בהם שחקו שש-בש, קלפים ושתו קפה. סבא מאיר נהג לשבת על שפת הרציף על שרפרף ולדוג. פעם אחת תוך כדי ישיבה נרדם ונפל מהשרפרף לים.

יוסף ואהרון היו מגיעים לכנרת לדוג בימי שלישי לאחר יום עבודה קצר ובימי שישי ולפעמים גם בשבתות.


משפחת שטרית

אברהם שטרית אביהם של משה, שלמה, שרה וגאולה עלה לארץ ישראל בתור תינוק בן 3 חודשים. משפחתו הגיעה מ: טפיללת, מרוקו.

משפחת שטרית גרה בתחילה בבית דירות בן שתי קומות בחדר אחד ובהמשך בשני חדרים. בבנין כולו גרו עוד 8 משפחות. בהמשך גרו בבית חד קומתי עם חצר אליו היו יורדים מהרחוב, זה הבית אותו אני זוכר מביקורי אצלם. זוכר אני את חיוכה של זהרה, בדיוק כחיוכו של משה, חיוך טוב ונעים. כמו כן אני זוכר את אברהם החביב עם השפם הגדול.

יום אחד הגיעה גברת בשם ג׳ני שהיא הנכדה של רוזה, האחות של אסתר וזהרה. הגברת אמריקאית שביקשה ללמוד על המשפחה. משה לקח אותה בעבר לראות את עץ המשפחה בבית הכנסת ה"סניור" שם רואים את שמה של הסבתא שרה אלחדיף במשפחת ניניו.

פנינה שטרית הייתה מורה. תחילה בבית ספר יסודי ואח"כ במרכז קליטה לעולים.

עיסוקן של בנותיו של משה:

זוהר – למדה אנטרופוסופיה (תורה פילוסופית שהגה רודולף שטיינר)

רינת – למדה במרכז הבין תחומי בהרצליה, ממשל ודיפלומטיה. עובדת במשרד ליחסי ציבור ושיווק.

אביה – לומדת משפטים, מסיימת שנה שלישית ותחל סטאז' בפרקליטות.

דלית ז"ל – החלה ללמוד גיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב. דלית נהרגה בתאונת דרכים בתל אביב בעת נסיעה על קטנוע, בהיותה רק בת 25. מונית התנגשה בה חזיתית.

נושאים שנשארו פתוחים:
איך מגיעים לקרובים של מאיר כהן
מתי מאיר כהן הגיע לטבריה
האם יש ארכיון או רישום ישן של תושבים בטבריה
מי זו ג׳מילה מירושלים
מתי אלחדיף ושטרית הגיעו לטבריה או לארץ ישראל

0 Comments|318 Views|View full article
Family memories:שולה דסה - סיפור חיים
Posted by: רם נוחם on July 12 2011 23:55

שולה דסה לבית משפחת נוחם לשעבר נחמה – סיפור חיים

קשה מאוד להתחיל לכתוב ולסכם 73 שנות חיים.

אתחיל אם כך מרגע זה עם הבזקים לאחור מדי פעם.

היום אני גמלאית שמבלה את רוב זמנה בבית מכורח הנסיבות בעלי האהוב יעקב מוגבל בהליכה כך שאנחנו ממעטים לצאת לאירועים או לטיולים המצריכים הליכה.

נישאנו בשנת 1955 ונולדו לנו 4 ילדים רון הבכור נולד ב-7.10.56, אורית נולדה ב-21.6.60

ארז נולד ב-21.7.63 ואיילת בת הזקונים נולדה ב-4.5.69.

רון, הבן הבכור היה ילד שובב מאוד. הוא טיפס על כל דבר והיה מלא מרץ. ילד טוב ורגיש מאוד.

. כחבר גרעין הנוער העובד הוא יצא לשירות בנח"ל .היות והוא סיים את לימודי התיכון באורט במסלול מקצועי, הצבא גייס אותו לחיל חימוש. אחרי תקופה של שירות עם החברה שלו בנח"ל הוא יצא לשירות צבאי לא בחשק רב,בלשון המעטה. לאחר סיום השירות הוא עבד וחסך כסף על מנת לעשות את הטיול הגדול בארה "ב. כנראה שאמריקה קסמה לו או יותר נכון הפגישה עם ז "נט. הוא החליט להישאר, לדבריו לראות חג מולד אחד שהתארך לשנים רבות.

הוא נישא לג"נט ,נולדו להם שתי בנות מקסימות לורן (8.9.86) ומישל (26.2.93.)

היום הם חיים בארצות הברית לורן למדה במשך שנים בלט קלסי .היום היא מלמדת בלט יחד עם לימודיה באוניברסיטה לימודים לחינוך מיוחד, ומישל ספורטאית. לאחר שנים ששיחקה כדורגל היא עברה לטניס שם היא עושה חיל ובשנה זו היא עוברת להתחרות בליגה הארצית.

אורית, אהבה מוסיקה ושירה מילדות. היא החלה ללמוד באקדמיה למוסיקה בירושלים נגינה על פסנתר. היות ולא היה לנו בבית פסנתר מפאת דירתנו הקטנה היא עברה ללימודי גיטרה קלאסית.כחברת הנוער העובד והלומד יצאה לשירות בנח"ל שאותו סיימה בקיבוץ כפר בלום.

אורית נישאה לשלמה , חבר הקיבוץ ממנו נולדו לה שני ילדים תאיר (13.9.83) ותום (17.11.87). לאחר גירושיה משלמה היא נישאה

לשמעון ובמרץ 2007 נולד להם יהונתן. תינוק קטן ומקסים.הם חיים בכפר הנוער קריית יערים.שמעון עובד בכפר הנוער כאיש אחזקה ופרויקטים ואורית ממונה על החממה במשתלת נטף. תום בצבא ותאיר לומדת לתואר ראשון תקשורת ועיתונאות.

ארז בננו השלישי, היה תינוק מקסים ושובה לבבות .בגן הוא אובחן כילד מחונן אבל העצלות ,החברה והחיים הטובים לא דחפו אותו לממש את הפוטנציאל שלו.

הוא סיים את התיכון במגמת מכאניקה עדינה ,התגייס לחיל האוויר שירת כמכונאי מטוסים ובזכות הכישורים הטבעיים שלו הגיע לרמה של ראש צוות בקרה. קיבל ביקורות טובות מאוד מדי רבעון , השתתף בחגיגת סיום קליטת המטוסים החדשים של החיל. במסיבה אליה הוזמנו שבה הוא שר ורקד היינו ממש מוקסמים, פשוט לא היה לו פחד במה.

הוא נישא לדניס ממנה נולדו לו שלושה ילדים יפים ומקסימים.טל(5.4.90),ילדה מיוחדת ביופייה . בהיותם בארץ, עוד בהיותה תינוקת אנשים עצרו אותם על מנת להתפעל מהיופי שלה. לירן(14.5.91) ילד נבון חכם וחם ,ושלי(.1.1.1998) הקטנה המקסימה.איתה ישבתי לדבר,לצחוק ו"לעשות" מדיטציה.

לצערי לא היו לנו הרבה הזדמנויות לגדל את הנכדים שלנו החיים בארה"ב. עקבנו אחרי ההתפתחות של הבנות של רון רק בהיותנו בביקור אצלם, את הילדים של ארז פגשנו קצת יותר גם בביקורם בארץ. אבל עדיין פספסנו הרבה שנים טובות ויפות בהתפתחות ובשינויים שחלו בהם עם השנים, ועל זאת אני מצרה. אני ממש מקנאה בחברים שלנו שמלווים את הנכדים שלהם במהלך השנים.

אילת ,בת הזקונים שלנו,מטבע הדברים הייתה ילדה מאוד מפונקת. כולם בבית ראו בה צעצוע ופינקו אותה מאוד ,בעיקר רון. היא הייתה ילדה יפה,נבונה ומקסימה. סיימה את לימודי התיכון, התגייסה לצבא ועוד בטרם סיימה את השירות הצבאי נרשמה ללימודי מוסיקולוגיה וללימודי תעודת הוראה באוניברסיטה העברית.לאחר סיום הלימודים עברה לתל-אביב ללימודי טיפול במוסיקה ובתנועה במכללת לווינסקי. כיום אילת היא ד"ר לטיפול במוזיקה .

כל הגוזלים עפו מן הקן כדברי השיר ואנו נותרנו שנינו לבד מעט עצובים מתגעגעים לילדים

ולנכדים אבל כאלה הם החיים גם אנחנו בני משפחת נוחם 8 במספר עזבנו את ההורים וכל אחד הלך להקים לו את יחידת המשפחה שלו.

נולדתי ב-7.5.35 שביעית במספר להורי שרה ושמואל נוחם.ילדות מאושרת ביותר. למרות העוני שהיה קיים באותם ימים לא הרגשתי שום מחסור. חיי היו מלאים באושר ובחיים נפלאים עם האחים והאחיות הגדולים ממני שידעו להעניק לנו הקטנות המון דברים נפלאים. היו לנו המון צעצועים בבית שאיני יודעת איך הגיעו אני משערת שבעקבות מחלתו של שלום ז"ל נמצאו בבית .פתרנו תשבצים

מסביב לשולחן כל אחד מצד אחר כך שאנחנו יודעים לקרוא גם הפוך. למדנו המון שירים שאותם שרנו

במפגשים משפחתיים במשך כל השנים גם לאחר שנישאנו ובגרנו. היו לנו המון חוויות ילדות לדוגמא מילוי חבית המים שאחי אברהם התקין על גג המטבח והיינו צריכים לשאוב מהבור כל אחד בתורו לספור עד מאה ולשאוב. זכורים לי הטיולים המשפחתיים שהלכנו ברגל מיגיע כפיים שם גרנו עד עין כרם כשבלהה מתופפת בסיר אותו לקחנו איתנו יחד עם פרימוס לפיקניק. זכורים לי החגים הנפלאים אותם חגגנו אצל ההורים והיציאה לסרט לקולנוע אדיסון עליו השלום כשתפסנו שורה שלמה כל המבוגרים.ועוד כהנה וכהנה סיפורים נהדרים.

שכונת יגיע כפיים בה גדלתי הייתה שכונה מעורבת של אשכנזים וספרדים בחלקם דתיים ורובם חילוניים.

אף פעם לא היו מריבות על רקע עדתי או על רקע דתי.היינו חבורה של ילדים מבתי ספר שונים. שיחקנו במשחקי ילדות של אז קפצנו בחבל שיחקנו בחמש אבנים בתופסת במחבואים שיחקנו כדור הקפה ובאלם סלם פצקה (זה משחק עם מקל ארוך שמעיף מקל קטן מחודד בקצהו למרחק) אהבנו להתגנב מאחורי נשים לובשות מעילי פרווה ולגעת בפרווה. מי שנגע ביותר פרוות היה המנצח.אהבתי מאוד ללכת לפעולות בצופים. אחי שלום ז"ל היה ראש השבט שלנו .אהבתי את הימים והערבים שבהם היינו מתכנסים בקן שרים ורוקדים לצלילי ניגון מפוחית הפה שיונתן היה מנגן. אהבתי את הימים בהם יצאנו לפעולות בחוץ, טיולים רגליים וכיף.

הימים היו ימים טרם קום המדינה הבריטים שלטו בארץ .היות וגרנו בשכונה שמעבר האחד היה מחנה שנלר ומצד שני היה בית הדגל שניהם מחנות בריטיים, סבלנו מאוד מפשיטות של הצבא בשכונתנו בחיפוש אחרי חברי המחתרות ובחיפוש אחרי נשק. הם היו שועטים עם טנקים לתוך הרחוב שלנו מכריזים על עוצר ועוברים מבית לבית לבצע חיפוש. באחד הפעמים הם לקחו את אחי שלום למעצר ועד שהוא שוחרר למחרת היום היינו מאוד מודאגים. הייתה תקופה די ארוכה שהם פשוט חילקו את השכונה הם שמו גדרות תיל לאורך כל רחוב גאולה ואי אפשר היה לעבור לצד שני. זכור לי שאנשים שגרו מצד זה של הגדר זרקו לחם ומצרכי מזון לאלה שמצידו האחר של הגדר.זכור לי שבאחת הפשיטות בשכונה הם הציבו חיילים עם נשק על הגג של סבא וסבתא שלי שגרו במבנה קטן לצידנו. על גג זה הייתה לנו "נִימְליה" זה ארון קטן שכולו עטוף ברשת ובו אוחסן האוכל הטרי. כל הפחד שלי היה שהאנגלים יאכלו לנו את האוכל.

עם עזיבת האנגלים את הארץ הייתה אוירה מאוד מתוחה שהנה הולכת לפרוץ מלחמה בינינו ובין הערבים. ביום שבת אחד לקחו את כל תושבי השכונה לשכונת סנהדרייה שהייתה אז הגבול למלא שקים של חול בשביל ביצורים. יצאנו כולם למבצע ,זקנים נשים וטף. פתאום התחילו התפוצצויות שלא הכרנו עד אז. הפצצות שהכרנו היו של ברודים(פיצוץ סלעים) לסלילת כבישים.

כמובן שכולם ברחו ואנחנו אחותי חנה ואני לא ידענו לאן ללכת. פתאום משום מקום הופיעה אחותי יפה ומשכה אותנו והובילה אותנו בבטחה הביתה. באותה השבת הפגז הראשון שנפל בשכונה היה בקיר החיצוני של הסלון בביתנו,הפגז פגע בסורגים שבחלון והוסט לכוון הקיר ממול ולא המשיך את דרכו לחדר שבו הצטופפנו כולנו.במזל לא נפגענו רק בת השכנים שהייתה אצלנו נפגעה מרסיס קלות בראשה.

אחותי מלכה שהייתה חובשת בצבא לקחה אותה לקבלת עזרה ראשונה.

הפחד מפני פגזים שנפלו בשכונה היה כה רב שלא הסכמתי להישאר ולישון בבית. סבתא שלי חיפשה לי מקום לינה אצל כל הזקנות בשכונה ואני נדדתי כל פעם ללילה או שנים לזקנות החביבות. האחים וההורים שנשארו לישון בבית "ישנו" מתחת לשולחן גדול שעליו העמיסו את כל המזרונים שהיו בבית.

הימים היו ימי מצור בירושלים. לא הגיעה אספקה והמצרכים נמכרו לפי הקצבה.לא הרגשתי רעב אומנם אבל היה מחסור. לא תמיד הלחם שהוקצב לנו הספיק לא היה שמן היה מין חומר מגעיל איתו בישלו בשם קוקזין,ירקות לא היו והיינו יוצאים ללקט חובזה (חלמית) בשדה ממנה הכינו קציצות עם אבקת ביצים.

עד היום אני נוהגת בחורף ללקט עלי חובזה ולהכין קציצות וממולאים,זה ממש מעדן.

אימא שלי שרה שהייתה אישה משכמה ומעלה התנדבה למשמר האזרחי של אז ויצאה לעבוד במטבח בית הספר סליגסברג לעזור ולהכין אוכל לחיילים שהיו אז בירושלים. זכור לי שפעם אחת היא לקחה אותי איתה לעזרה. פגזים נופלים והיא מריצה אותי עד לסליגסברג ברחוב הנביאים. שם עזרתי בעיקר לנגב את הכלים שיצאו ממכונת הכלים הענקים (מדיח בימינו).באחד הערבים היא חזרה הביתה נכאה ועצובה .היא סיפרה לנו שנגמרה כל האספקה שיש בירושלים וממחר לא יהיה לחיילים אוכל.כנראה ששמעו את תחינתה, ולמחרת לאחר מצור ארוך נפרצה הדרך לירושלים והגיעה האספקה שכל כך חיכינו לה. כמובן שהייתה שמחה גדולה בעיר וכולם יצאו לראות את המשוריינים שהגיעו לעיר.

אימא שלי ניהלה את משק הבית ביד רמה. היא דאגה לאוכל ,לניקיון ,להשכלה שלנו ולחינוך. אבא עבד מבוקר עד חצות. הוא יצא לעבודה כמפקח סניטרי בעירייה (עוד בשלטון הבריטים) בשעה 6 בבוקר ואחר הצהריים הוא עבד כסדרן וכאחראי על התרגום בצד הסרט מאנגלית לעברית וחזר הביתה בחצות. הוא היה איש חביב ואהוב על הבריות, היה לו חוש הומור והנכדים מאוד אהבו אותו. אני הייתי כנראה ,לפי דברי אימא הילדה הכי מפונקת שלו. את החום האהבה והפינוק קיבלתי מאבא שלי. אימא הייתה מאוד עסוקה בגידול שמונה ילדים ולא היה לה פנאי לפינוקים. גם אבא היה מאוד עסוק אבל לדברי אימא הייתי קופצת עליו עם שובו הביתה וחונקת אותו בחיבוקים.

אבא שלי היה נהנתן גדול הוא אהב לקחת אותנו לבתי קפה ברמאללה, לטייל איתנו בחופשות בתל-אביב כשהתארחנו אצל הדודים רוזה וניסים. הם היו זוג מדהים עם לב רחב שחיו בצניעות רבה בדירה קטנטנה ברחוב בלפור, אבל זה לא מנע מהם לארח אותנו אצלם.אבא שלי ידע לא להכביד עליהם מדי ולקח אותנו כל יום לאכול ברחוב שבזי ארוחות צהריים ,אכלנו בעיקר "קסיסות" (קציצות) בשר, שעועית ואורז . בילינו בים בבוקר ובערב ישבנו בבית קפה על הטיילת.

כל שנה ,עוד כשהיינו קטנים ההורים שלי יצאו לחופשה בטבריה. אני זוכרת שתמיד הם הביאו משם דגים

טעימים.כנראה שמאז יש לי אהבה רבה לדגי ים. בשנים האחרונות לחייהם כשהם היו עדיין בכושר הם אימצו לעצמם בית מלון קטן בטבריה אליו נסעו מדי שנה. מדי פעם הם נסעו גם לאילת.

אבא החדיר בי את האהבה לבגדים טובים. הוא קנה לנו מעילים יפים ובאיכות טובה בחנות שנקראה נהדר ובאמת הכול היה נהדר בה.הוא תמיד רצה לקנות לאימא בגדים והיא תמיד התנגדה,היא טענה שהיא לא הולכת לשום מקום אז מה שיש לה מספיק לה.

במהלך כל המלחמה לא ידענו שום דבר על אחי שלום ששרת בחטיבת כרמל בחיפה. שלום למד בטכניון בחיפה ושם תפסה אותו המלחמה. הוא שרת כחבלן קרבי ולא היה לנו שום קשר איתו. יום אחד ביתה של דודה מזל אחות אימא באה אלינו בתואנה שאימא שלה מבקשת מאימא שלנו לבוא אליה. דודה מזל גרה לא רחוק מאיתנו ואימא הלכה אליה ורק שם היא גילתה את הסיבה לקריאה. שלום הגיע לירושלים והוא ידע שיהיה לאימא וכן לנו מאוד קשה המפגש לאחר ניתוק כה ארוך ,אז הוא הלך לדודה מזל. כמובן שאימא התעלפה מהתרגשות ושמחה וכמובן שכולנו שמחנו מאוד.

המצב השתפר כשכבשו את שכונת קטמון. דודתי בת-שבע, אחות אימי,גרה בשכונת הבוכרים. שכונה זו סבלה מפגיעות קשות ואי אפשר היה לגור שם לכן פינו אותה עם משפחתה ותושבים רבים לקטמון. אנו עברנו לגור איתם ורק סבא וסבתא שלי וכן אבא נשארו בבית גם לשמור על הבית וגם ללכת לעבודה. בסופי שבוע הוא היה בא אלינו לקטמון לחגוג את השבת.

בסך הכול היה שם שקט ורגוע טיילנו בסביבה נכנסנו לכל הבתים הנטושים שהפכו עם הזמן לוילות יפיפיות,מדי פעם עלינו על גג הבניין לראות איך הפגזים חולפים מעלינו לכוון ירושלים.

לאחר שביתת הנשק שהוכרזה חזרנו הביתה אל האנשים המוכרים אל החנויות שבסביבה אל הרוכלים והמשוגעים שהסתובבו בה.

הייתה חנות מכולת שלבעליה יהודי דתי ונחמד קראו חמיש מיל כמובן זה לא היה שמו ולא ידוע לי איך ניתן לו שם זה, הייתה חנות היין של פוליקמן. נמצאה בדרך המובילה לקולנוע אדיסון, עליו השלום,.בימי שישי היינו הולכים אליו עם בקבוק ריק והוא היה ממלא לנו אותו ביין מהחבית.

הייתה הסנדלרייה בבוכרים שם היו מכינים לנו נעליים וסנדלים לפי תרשים הרגל אותה הסנדלר היה המצייר על קרטון,נעליים לפי הזמנה.

בין הרוכלים הזכורים לי היה האיש הענק עם קופסת פח שהיה צועק שעריל בנת. בתוך הקופסא היו לו

חתיכות של סוכר שרוף בכל הצבעים ולפי הכסף שבידינו היינו מקבלים חתיכה אותה הוא חתך עבורנו.(איפה ההיגיינה?) היה הערבי שבא עם עגלה עליה היו חבילות של חומוס קלוי על העלים והענפים ומכר בקול תרועה חמלה מלנה,היה ממש טעים. לימים מצאתי את זה אבל זה לא היה אותו טעם.

משוגעי ירושלים שזכורים לי :הייתה "קשר לאחד "שהייתה כל הזמן מסבירה בקולי קולות על שולמית ושלמה בשמיים ובארץ, לא ידעו אם היא יהודיה או לא, סתם אישה מסכנה. היה דוד השמן שהיה מסתובב חצי ערום ברחובות גאולה.היה די מפחיד אבל לא מזיק. היה דוד הקטן שהיה מצדיע לכולם . היה בשכנותנו איש שמן שישב כל הזמן על כיסא נדנדה כנראה היה מפגר משהוא ואנחנו מאוד פחדנו להתקרב לשם.היה גם הזוג רויזלה ופיבלה.אלה ההומלסים הראשונים והיחידים שהכרתי בימי חיי. מספרים שהייתה שם אהבה גדולה,המשפחות לא קיבלו את הקשר ביניהם והם העדיפו לחיות בעוני ברחובות העיקר להיות ביחד. הם סחבו עגלה ועליה כל מיני סמרטוטים וכך הם הסתובבו אצלנו בשכונות ואף אחד לא הבין למה. לימים סופר על סיפור אהבתם.

פחדנו מאוד לעבור ברחוב החבשים כי היו שם פסלים של אריות על קירות הבניין , אמרו לנו לא להסתכל עליהם כי זה מאוד מסוכן. כשהיינו צריכים לעבור שם היינו מכסים את העיניים על מנת לא להסתכל על האריות אגב הם עדיין שם וכלל לא מפחידים.

גרנו בבית בעל קומה אחת הבית היה צמוד לדירה נוספת בה גרה משפחה בדמי מפתח. הבית היה שייך כולו לסבא שלי,רחמים,אביו של אבי. סבא וסבתא גרו במבנה קטן שנמצא ממולנו בחצר. הייתה לנו חצר מרווחת מאוד עם גינה גדולה ובה היו לנו תרנגולים. אחד מהם היה תוקפני ביותר, קראו לו מקוקו והוא היה קופץ על האנשים לתקוף אותם ממש מפחיד. היו לנו מדי פעם כלבים שאבי היה מביא מהעירייה.אחד מהם והאחרון נקרא זורו. פעם אחת דרכתי עליו בטעות על האוזן והוא קפץ ונשך את יהודית אחותי, עד היום יש לה צלקת בזרוע. מעל דלת הכניסה של הבית היה לנו שובך יונים וזה היה מקסים עד שיותר מדי יונים נטרפו על ידי חתולים ואימא שלי אמרה די.אני זוכרת פעם אחת שכולנו ישבנו בחצר ולפתע משום מקום התגנב חתול בינינו וחטף יונה בפיו וברח. כולנו רדפנו אחריו לתוך חצרות הבניינים, אבל כמובן שלא הצלחנו ללכוד אותו ולהציל את היונה המסכנה. אז זהו נגמר הרומן שלנו עם היונים.היו לנו עצי פרי וגפן מניבה. כל מי שעבר ברחוב סבתא הייתה יוצאת בצעקות "גנב גנב" כאילו גנבו לה את כל הפרי מהעצים. היא בכלל הייתה שומרת ומשקיפה מצוינת.כפי שאמרתי הבית שלהם היה ממול לשלנו והיה לה חלון שמשקיף על הכניסה שלנו. כל פעם שמישהו יצא או נכנס הביתה ראינו שהוילון הוסט לרגע. זו הייתה מין בדיחה בבית לא מתוך רוע סתם לצחוק. בליל סדר בבית אחי שלום היה מסתלבט עם סבא ומתחיל לשאול אותו " מי החבר הכי טוב של הבידואיני" וסבא היה צריך לומר הגמל הוא החבר הכי טוב וכהנה וכהנה בדיחות שרצו רק במשפחה.

בכלל אחי שלום היה חכם בדרן,שחקן וגבר שבגברים. אני ממש הערצתי אותו,הוא היה ראש השבט שלנו בצופים הוא היה חבר בהכשרה בנען וידע סיכונים רבים.

לאחר נישואיו הוא עבר עם בלהה אשתו לגור במושב היוגב. אני מאוד אהבתי לנסוע לשם בחופשות. אהבתי ללכת ללול לאסוף את הביצים ,אהבתי ללכת עם שלום עם ערב ולהוביל את הפרה לרפת הכללית,אהבתי לשבת עם כולם במקשת האבטיחים ולפצח אבטיח שנתלש מהשדה. בכלל יש לי המון חוויות נעימות מהמקום. חבל שחוויה אחת כה כאובה נחרטה בזיכרוני. היה זה לפנות ערב והחברה במושב היו אמורים לצאת לסרט בעפולה "חלום ליל קיץ" אני מאוד רציתי ללכת לסרט. שלום ובלהה לא כל כך רצו ויהודית שהייתה איתי לא רצתה בכלל.לבסוף שכנעתי אותה לבוא איתי. עלינו על משאית ענקית עם שני סולמות בצדדים ודלת שסוגרת ומחברת את שני הסולמות. נהג המשאית הסתובב בין בתי המושב לאסוף את הנוסעים לסרט ובגלל חוסר זהירות הוא לא סגר את הדלת. בנוסף לכך הוא נסע מאוד מהר בסיבובים של המושב והאנשים על המשאית עפו מצד לצד בגלל תנודות הסולמות הצדדיים. באחד הסיבובים הוא התחיל להעיף את האנשים מהאוטו היות וסולם אחד שלא היה מוחזק על ידי הדלת נפל למטה ואיתו האנשים.ביש מזל שלנו ,יהודית ואני נפצענו הכי קשה.אני התעוררתי על שביל העפר ועלי הסולם שנפל. כולי חבולה ופצועה מכף רגל ועד ראש . המכה הקשה ביותר הייתה מתחת לעין חטפתי חתך רציני, לחי ימין הייתה פצועה ,הברכיים והידיים היו חבולות, פצועות ומדממות. יהודית נפצעה ברגל, פציעה קשה מאוד.כמובן שהוזעקו למקום אחות, רופא ואחי שלום. בבדיקה שנעשתה במקום נקבע שעד שנגיע לבית חולים בעפולה יש לקבע ליהודית את הרגל. יהודית הייתה בטראומה וכל מה שהיא שמעה זה לקטוע את הרגל. קשה לתאר את הצעקות שלה שהתמזגו עם הגיענו לבית החולים עם צרחות של יולדת.הרבה שנים הצעקות של יהודית והתחינות שלה לא לקטוע את הרגל רדפו אותי ואני משתדלת מאז לא להכריח אנשים לבוא או לעשות דברים שחלילה יכולים לפגוע בהם.

גרנו בחצר אחת עם סבא וסבתא אבל משום מה לא היה לנו הרבה קשר איתם. רק אחרי שנישאתי החל להיווצר קשר נהדר איתם. סבתא מאוד דאגה לי בפרט כשהייתי בהריון. היא תמיד שמרה לי כבד מהתרנגולת ותמיד כשבאנו לבקר , צלתה אותו על האש למעני. בכלל כל פעם שבאנו הביתה להורים היא יצאה לקראתנו עם פנים זוהרות ומחייכות. אהבתי אותה מאוד, וחבל שהפסדתי המון שנים מבלי להיות איתה בקשר חם יותר. אני זוכרת עוד בילדותי הייתי מתעוררת מוקדם ושומעת את סבא וסבתא מדברים. הכול היה שקט ורגוע שמעתי את הציפורים ואת סבתי מכינה קפה לסבא, זה זיכרון שלא נמחק ממני כל השנים. אני זוכרת במוצאי שבת כשסבא חזר מבית הכנסת ועשה הבדלה ,הם שרו את "המבדיל בין קודש לחול" וקולה של סבתא היה רך ונעים.בגינה הקטנה שהייתה לנו לסבא היה מין מתקן מפח שהוא היה מניח אותו על האש וקולה את הקפה. לאחר הקלייה סבתא נתנה לנו לטחון את הקפה במטחנת קפה מנחושת,בתוכו היו שמים את הקפה ומסובבים את הידית בראש הגליל. זה היה מאוד מעייף בפרט שמרוב סיבוב, גליל הנחושת היה מתחמם מאוד והעבודה נעשתה קשה מאוד. ריח הקפה היה נהדר יחד עם ריח הקלייה.. בגלל המחסור בקפה והיוקר ערבבו את הקפה עם ציקוריה .מניחים עיתון ועליו היו שופכים קצת קפה וקצת ציקוריה מערבבים ויוצרים תערובת לא טעימה בכלל אבל לטענתם זה יותר בריא מקפה נטו.

החיים בבית לפני שנבנו שתי קומות מעל היו יפים מאוד,מה עוד שהיינו צעירים. לאחר הבניה כבר בגרנו ונישאנו אז הרבה דברים יפים נעלמו לנו.

כמו כל אחי ואחיותיי למדתי בבית הספר אליאנס זה היה בית ספר עם משמעת חזקה מאוד. היינו צריכים לקום עם כניסתו של המורה ולדבר אליו בכבוד וחלילה לא בשמו הפרטי. אמת לא אהבתי כל כך ללמוד אבל להפתעתי סיימתי את בית הספר ועברתי את בחינות הקונסול שהתקיימו במנזר ברחוב הנביאים. קיבלתי תעודת קלף יפה שנעלמה עם בניית קומה שנייה ושלישית בבית ביגיע כפיים. חבל.

לאחר מכן למדתי בסמינר לגננות אשכולי שנתיים ולאחר שהוא נסגר רוב הלומדות עברו לסמינר בית הכרם. משום מה ,יכול להיות מבעיות תקציב לא עברתי לשם והתחלתי ללמוד בבית ספר ערב.בשעות הבוקר טיפלתי בילדים .

הייתי אמורה להתגייס לצבא .עד הגיוס אחותי יפה ז"ל סידרה לי עבודה במרכז למיכון משרדי לשלושה חודשים אך הגיוס שלי נידחה ואני נשארתי לעבוד במ.ל.מ למשך 13 שנים שבמהלכם נישאתי ונולדו לי ארבעת הילדים. לאחר הלידה האחרונה לקחתי פסק זמן של שלוש שנים להיות בבית ולגדל את הילדים ברגיעה. במהלן שנים אלה עבדתי בבית אבות משען תקופה קצרה ,ביד לקשיש ניהלתי את חנות העבודות של הקשישים אחר הצהריים ועבדתי בחברת סקר תקופה קצרה.

בשנת 1972 עברנו לגור בדירה מרווחת יותר בגבעה הצרפתית כך שהייתי חייבת לצאת לעבודה מסודרת על מנת לעזור לשלם את המשכנתא.

עבדתי שנתיים בחברת ביטוח אוסטרלית ולאחר מכן התחלתי לעבוד באוניברסיטה העברית עד ליציאתי לפנסיה ב-1996.

במהלך 14 השנים האחרונות לעבודתי עסקתי בעיקר בעבודה עם מבוגרים ניהלתי פרויקטים המיועדים לגיל המבוגר הייתי יועצת לתלמידים מבוגרים שרצו להשלים השכלה אקדמית,ארגנתי קורסים לסקטורים שונים אך יחד עם זה השתלמתי בעצמי בהרבה נושאים השייכים לגיל המבוגר לדוגמא קורס שנתי בחינוך מבוגרים קורס הפקות ,שומעת חופשית באומנות,חינוך ועוד.פרשתי מוקדם מסיבת בריאות.

למרות שעבודתי נקטעה בפתאומיות ידעתי למצוא אפיקים חדשים למלא את החסר.מדי פעם אני מוצאת קורסים מאוד מעניינים כמו גרפולוגיה,קלפי חיים קורס נשימות ובקרוב אני מתחילה קורס תכשיטנות.אני מתעמלת פעילה במתנ"ס וחברה בוועדות שונות ובסך הכול כיף לי בחופש.

במהלך השנים נסענו הרבה לחו"ל אך בשנים האחרונות אנו נוסעים רק לארה"ב גם כדי להיות עם הילדים והנכדים וגם בגלל מצבו של יעקב בעלי. כיף לנו איתם ואנו משתדלים בזמן שלנו שם לתת להם את כל האהבה והחום שהצטברה אצלנו כל השנה , ואנו מקבלים מהם את האהבה באותה המידה. אנו יוצאים איתם לחופשות למקומות שונים ויפים .

בתקופה האחרונה אנו ממעטים לצאת מהבית, פחות מבלים כפי שעשינו לאורך כל התקופה שאנו בפנסיה.

למרות זאת,היות ואני טיפוס אופטימי, אני מקווה שיבואו ימים יפים יותר.

הלוואי......

1 Comment|194 Views|View full article
Visits
0014582
 
Loading...
Loading...